א'תס

אינו שייך ענין אין ערוך שה"ה בבחי' גילוי ההעלם מאוא"ס המאציל כו', והיינו שהאור הוא בבחי' דביקות במקורו כו', א"כ ה"ז בחי' אין זולתך כו', וגם בחי' הכלים ה"ה בבחי' אצי' כו'. והגם שנא' והחכמה מאין תמצא, אין זה בחי' יש מאין ממש כ"א ע"ד מבין דבר מתוך דבר כו' כמשנת"ל, הרי באצי' בכלל אינו שייך ההשגה דאין ערוך רק למטה דוקא הוא השגה הזאת ואיך שגם האור הוא באין ערוך כו'. וע"כ דוקא בהנשמה כמו שירדה למטה שייך בה ההתבוננות הנ"ל, ועי"ז נעשה בה תוקף הרצוא והצמאון ביותר כו', וזהו בחי' האהבה דבכל מאדך בבחי' רצוא בל"ג שבנפש שהוא דוקא בירידת הנשמה למטה כו'. והנה המדבר דקדושה נק' מדבר סיני שמזה ירדה שנאה על הרע, דכאשר הוא בבחי' תוקף הרצוא והצמאון לאוא"ס ב"ה הרי צר לו מאד מהנה"ב שהוא בבחי' צי' ושממה ממש ומעלים ומסתיר על אלקות כו', וה"ה שונא את הרע בתכלית, וכמ"ש אוהבי ה' שנאו רע שכל מה שהתגברות האהבה היא בבחי' צמאון ורשפי אש ביותר נעשה השנאה אל הרע ביותר, דתכלית שנאה שנאתים כו', וכמ"ש רעבים גם צמאים כו'

ויצעקו אל ה' בצר להם שע"י הצמאון נעשה הצעקה גדולה שצר לו מהרע כו', והאש והצמאון הזה הוא שורף ומכלה את הרע דנה"ב בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ולא רק בבחי' אתכפיא בלבד כו' (וכידוע דע"י האהבה שע"פ טו"ד נעשה בחי' אתכפיא לבד, שגם שהנה"ב נתעורר באהבה וכמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך, ה"ז מ"מ רק בחי' אתכפיא כי אינו מתבטל עדיין בעצם מהותו כו', אבל באה"ר שלמעלה מטו"ד ה"ז פועל בהנה"ב בחי' אתהפכא שמתבטל בעצם מהותו כו', ובאמת זהו לאחר שתחלה הוא הבירור ע"י האהבה שעפ"י טו"ד בבחי' אתכפיא אח"כ ע"י האה"ר נעשה בחי' אתהפכא כו'. ובמ"א מבואר דבאהבה שע"פ טו"ד מאחר שהיא מה שהלב מכיל לא נעשה אתהפכא כו', כ"א באה"ר שזהו תוקף הרצוא שאין הלב מכיל את האהבה עי"ז דוקא הוא היציאה מההטבעה לגמרי בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא כו').

והנה כתי' ובמדבר אשר ראית ופי' בזהר תצוה דקפ"ד ע"א שע"י המדבר באים לבחי' ראי' כו', ויתפרש ג"כ לפמשנת"ל בחי' מדבר דקדושה דכאשר מתבונן איך שאפי' כל העולמות העליונים וכל הגילוים הם בחי' מדבר ושממון וה"ה בבחי' דומם ממש שאין בהם חיות כלל לגבי הקב"ה כו' (ויש לבאר זה עפ"י מ"ש במ"א בענין וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים דמה שהוא אמת זהו בחי' חיים כו', דאמיתית ענין החיים הוא שחי בעצם היינו שהחיות הוא בו מצד עצמו שהוא בעצם חי כו'. וכמו עד"מ הגוף חי מהנפש הרי כשהנפש מחי' את הגוף אין זה שנמצא בו דבר חיוני כ"א שהגוף עצמו חי, ומ"מ אין זה שהוא חי בעצם, שהרי מצד עצמו אין בו חיות כלל אדרבא הוא מציאות נפסד בעצם רק הוא חי מהנפש המחי' אותו, ובצאת הנפש מן הגוף אינו חי כו', וכמו"כ יובן בהנפש ג"כ הגם שהוא חי וחיותו הוא כמו חיות עצמי, שהרי הוא קיים לעולם ואין בו הפסידות כלל מפני שהוא חלק אלקה ממעל ודבוק ומקושר באוא"ס לכן הוא חי וקיים לעולם כו', וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם כו' הרי שהחיות הוא

מצד הדביקות בה' כו', והנשמה האלקית להיותה קשורה ודבוקה באוא"ס וכמא' חבוקה ודבוקה בך כו' לכך היא בבחי' חי וקיים לעולם כו', ומ"מ הרי חיותה וקיומה אינו מצ"ע כ"א שתלוי בהעצמות שע"י שהיא קשורה באוא"ס ב"ה ה"ה בבחי' חי כו', ובד"כ הוא שע"י רצון הבורא הוא החיות והקיום של הנשמה כו', א"כ אין זה אמיתית החיות כו'.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.