א'תנב

המדות מן ההשגה זהו דוקא ע"י שמחה כו', וכתי' עבדו את ה' בשמחה שיהי' לו חיות ועונג גדול בהאלקות המושג כו', והוא כאשר ההשגה היא בעומק ופנימיות הענין ומקשר א"ע בהענין היינו שנכנס כולו בהענין ומקרב את הענין האלקי היטיב שהוא אצלו בהנחה טובה ובהנחה פנימיות כו', אז ישמח בנפשו על הענין האלקי ויתענג בנפשו והענין חי אצלו (עס לעבט בא אים דער ענין און עס איז מיט א שטארקין עונג און צוא פרידין קייט אין נפש), ועי"ז יהי' לידת המדות שבלב כו'. אך זהו בתנאי כאשר העונג הוא בהתגלות בלב כו', דכמו שבכללות ענין לידת המדות מן המוחין הוא ע"י הדעת דוקא, דכאשר נרגש הענין בלבו ומרגיש בלבו את הטוב דאלקות אז דוקא מתפעל בלבו כו', משא"כ כאשר ההרגש הוא במוחו בלבד לא יהי' מזה התפעלות הלב כו' (דההרגש במוח הוא הכרת הענין שמכיר שהענין הוא כך שזהו למעלה מהשגת הענין כמשנת"ל, הנה זהו בחי' הדעת שמחבר החכ' עם הבינה להיות ההשגה בבחי' פנימיות יותר כו', ובד"כ הוא שעי"ז נמשך אור פנימי יותר מן החכ' אל הבינה כו', או שעי"ז בא לידי בחי'

ראי' דחכ' שזהו בחי' החיבור מלמטלמ"ע כו' וכמ"ש במ"א, ואין זה שייך למדות שבלב כו', והדעת שמחבר המוחין עם המדות הוא הרגשת הענין והטוב דאלקות שנרגש בלב כו'). כמו"כ בבחי' העונג שבהשגה פנימיות (שזהו בד"כ בחי' פנימיות בינה כנ"ל), אם תהי' במוחו בלבד לא יהי' מזה לידת המדות כו', כ"א כאשר העונג בא בהתגלות בלב דוקא דהיינו שהלב מתענג וחי בהענין האלקי המושג ומאיר אצלו כו', וכמו בעת השמחה שאז הוא התגלות המדות ביותר כמו לפזר הון רב וכה"ג (עד שגם באיש הכילי והקמצן ביותר יהי' התגלות מדת החסד ויתהפך לאיש אחר כו' וכמ"ש במ"א), הרי זהו דוקא כאשר השמחה היא בהתגלות בלב כו', כמו"כ דוקא כאשר התענוג הוא בלב אז יהי' לידת והתגלות המדות שבלב כו' (ובמדרי' זו הוא בנקל יותר מבחיצוניות השגה, כי בבחי' הפנימיות הרי אין מיצר הגרון מעצור ומעכב כ"כ, וכמו בדרך ממילא מתפשט מהמוח אל הלב כו', והיינו מפני שבזה מאיר יותר מבחי' העצם כו', וגם מפני שיש כאן בחי' הדעת וההתקשרות שמקושר ותקוע ביותר בהענין כו' והיינו שנפשו תקועה ומקושר

בהענין האלקי בכל כחותי' כו'). ומדות אלו הן למעלה מבחי' המדות דחיצוניות השגה שזהו חיצוניות הלב (והיא בחי' אהבה העשוי' כו'), אבל מדות הנ"ל הן בבחי' חיות ותענוג שמתענג על האלקות וחפץ באמת באלקות כו', והיא אמיתית ענין המדות היינו שחפץ מצד עצמו לא רק מצד הכרח השכל שמחייב את המדה כו' כ"א שהלב עצמו חפץ בהאלקות כו' (דהגם שזהו ג"כ שבא מן ההשגה והתבוננות, הנה מאחר שהחיות והעונג הוא גם בלב שהלב מתענג על האלקות הרי הלב עצמו חפץ באמת באלקות כו' וכמ"ש במ"א ונת' ג"כ לעיל).

וזהו עיקר ענין ואהבת שבק"ש שהיא להיות האהבה אמיתית היינו אהבה שבבחי' תענוג להתענג על ה' כו', והוא ע"י ההתבוננות בה' אחד איך שעצמות א"ס הוא היש האמיתי וכולא קמי' כלא חשיב ממש דכל הגילוים וכל ההשתל' אפי' במדרי' היותר עליונות הן באין ערוך כלל לגבי העצמות והן כלא וכאין ממש דהוא לבדו הוא ואין זולתו כלל כו', וכאשר יהי' גילוי ה' אחד בלבו היינו כאשר ההתבוננות הזאת נרגש ומאיר בלבו איך שאין עוד מלבדו ואין חיים אחרים ותענוג אחר כלל דמי לי בשמים ועמך כו' דהכל הוא כלא ממש כו', רק כי הוא לבדו הוא חייך שהוא מקור החיים ומקור התענוגים כו' (והיינו כמ"ש וירם קרן לעמו דקרן