א'תלה

באור הוי' ואי' בזהר אחרי דס"ט ע"ב מאי באור הוי' דכתי' ונהר יוצא מעדן כו', ופי' המק"מ באור הוי' הם המוחין דאו"א הנמשכים לז"א הנק' הוי' כו', וי"ל דאור הוי' היינו בחי' פנימיות ז"א דמבו' בסי' בשער המועדים שזהו בחי' פנימיות הקו המאיר בת"ת ובכללות ז"א כו' (וידוע דפנימיות הקו הוא שנמשך מבחי' ת"ת הנעלם דשרשו מבחי' פנימיות הכתר שזהו בחי' מהות ועצמות א"ס כו' כמשנת"ל). ובאד"ר דק"ל ע"א אי' דבאור הוי' הוא ענין בי נשבעתי נאום ה' והיינו בחי' אור א"א המאיר בתוך ז"א כו' וכמ"ש במק"מ אחרי דס"ו ע"ב, ובמאו"א אות א' סכ"ח אור הוי' נק' עתיקא דמתמן נהורא לז"א הנק' הוי', וי"ל פי' באור הוי' ע"ד מ"ש בלק"ת ד"ה כי תשמע בקול הוי' פי' בקול בפנימיות הקול, ובהג"ה שם דמה שמלובש בפנימיות הקול זהו מ"ש בזהר בהעלותך דקנ"ב ע"א ונשמתא לנשמתא דא הוא ע"ק כו', ולפי מ"ש במאו"א הנ"ל דאור הוי' זהו עתיקא י"ל ענין באור הוי' י"ל כמ"ש בהבי' דשבת שבתון בסופו בשם בי' האד"ר דעתיק הוא הא"ס המתלבש בעתיק כו', וכמ"ש בזהר"ק בפי' הספד"צ דקי"ט א'

דהאי רישא דלאו רישא אשר שם חביון עוז העצמות כו', והו"ע הביטול באחדות ה' שנת"ל או בחי' רצוא דתהו שנת"ל, גם י"ל בחי' אהבה בתענוגים להתענג על ה' עד כלותה שזהו ג"כ המס"נ דק"ש וכמשי"ת. וזהו בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' שהוא לאשתאבא בגופא דמלכא בבחי' פנימיות ועצמות א"ס כו' (וי"ל שזהו בבחי' ניצוץ קטן דנשמה שלמעלה גם מבחי' יחידה וכמשנת"ל). משא"כ המלאכים עבודתם הוא בבחי' ההתפשטות ובבחי' החיצוניות לבד כו', וכידוע דעבודת המלאכים הוא רנה וזמרה בשירות ותשבחות, כמו פרק שירה שכל הברואים אומרים וכן המלאכים עד רום המעלות וכמו הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים כו', וענין הרנה הוא גילוי עוצם תשוקתם להיות נכספה וגם כלתה נפשם לדבקה בו ית' ע"י ההלולים שמהללים ומשבחים את ה' שמזה נעשה התפעלות נפשם לה' כו'. אבל זהו רק ידיעה והשגה חיצוניות וההתפעלות היא ג"כ רק בבחי' חיצוניות היינו בבחי' מקיף לבד כו', וכמו עד"מ העומד בפנים בבית המלך ורואה יקר תפארת גדולתו אינו שייך שיגיד ויספר שבחו כ"א מתבטל בביטול פנימי ועצמי

אל המלך, רק כשיוצא לחוץ ידבר ויספר בשבחו להפליא ולהגדיל גודל עוצם שבח המלך כמה הוא גדול ומתפעל בזה כו'. וכמו"כ ההלולים ותשבחות הוא בבחי' ידיעה חיצוניות בלבד בבחי' מציאות הדבר לא שיודע או רואה בעין שכלו עצם הדבר שאז לא הי' בבחי' הלול ושבח כ"א הי' נדבק ומתבטל בהעצם כו', ומה שמהלל הוא שיודע רק חיצוניות הדבר ומתפעל בבחי' מקיף כו'. וזהו אמירת קדוש דמלאכים דלהיות שבחי' עצמותו אינו מושג להם ע"כ אומרים קדוש אי' מקום כבודו כו', ואינם משיגים רק שיש מי שהוא קדוש לא שמשיגים עצם קדושתו ית' כו'. אבל ישראל נק' קדושים כמ"ש והייתם קדושים וכתי' קדש ישראל כו' כי עם קדוש אתה כו', כי קדש העליון הוא מקור חוצבם כו' וכשמתפעלים באהבה המה נכללים ובטלים במקור חוצבם שהוא בחי' עצמות א"ס בחי' קדש ישראל כו' וזהו לאשתאבא בגופא דמלכא כו'.

והנה בק"ש יש רמ"ח תיבין נגד רמ"ח אברין דמלכא, מלכא הוא בחי' ז"א שנק' מלכא קדישא, וענין אברין דמלכא הוא כמו עד"מ באדם שהאברים הן גופו ומהותו של האדם, כמו"כ בחי' אברים דז"א הן בחי' גופו ומהותו דז"א כו'. וביאור הענין הוא עפמ"ש במ"א בענין רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא, דהנה ע"י המצות הוא