א'שנג

בשם מאור וכמ"ש את המאור הגדול כו' ואת המאור הקטן כו', אך הכוונה במה שאמר לית לה מגרמה כלום היינו שאין לה אור המתפשט להאיר כו', דעם היותה בבחי' מאור אין ביכולתה להאיר מעצמה כ"א כאשר תקבל אור השמש ואז ה"ה מאירה בבחי' אור שלה שבעצמה כו' (ויש בזה גם אור השמש רק שאור השמש משתנה ג"כ כמו אור עצמה כו'), והיינו שהיא בחי' אור מקבל ולא אור משפיע בעצם כו' ומשו"ז אינה מאירה מעצמה (ונמצא מה שהיא בחי' מאור הוא בבחי' עצמי לא בבחי' אור כו', ולא כמו השמש שבהיותה בבחי' מאור ה"ה ג"כ בבחי' אור היינו שענינו הוא להאיר (והרי גם בלבנה כתי' להאיר דמ"ש ויתן אותם אלקים כו' להאיר על הארץ קאי על שניהם, וגם הרי השמש הוא בבחי' מאור ולא בבחי' אור כו', ומ"ש להאיר היינו ע"י האור כו' וכמ"ש במ"א, ומ"מ אינו בבחי' העלם כ"כ כו', וגם הרי כלול בו בחי' אור להאיר כו', ולמעלה י"ל שזהו בחי' כח הגילוי וכח ההעלם דכח הגילוי גם העצם אינו בבחי' העלם לגמרי כו', ועמ"ש במ"א בענין אוא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית כו',

ובבחי' היכולת הוא מה שביכולתו להאיר וביכולתו שלא להאיר כו' וכמ"ש במ"א), ואמנם לאחר שמקבלת מאור השמש ה"ה משפיע אור מעצמה גם כשאין אור השמש שופע בה כו', ואדרבא כל שמתרחקת מהשמש ה"ה מאירה יותר כו'. והנה אבן טוב הבהיר ה"ה מאיר ג"כ בחשך, וכמו בתיבת נח דכתי' צהר תעשה לתיבה ואמרז"ל בסנהדרין דק"ח קבע בה אבנים טובים ומרגליות שיהיו מאירים לכם כו' (ורש"י פי' י"א חלון והוא מהמד"ר פל"א, וצ"ע והלא לא שמשו המזלות כו' ועמ"ש בירושלמי פסחים פ"א ה"א ובש"ק שם), והרי האבן אינו דבר מאירי מצ"ע ומאיר רק מצד הבהירות שבו, והיינו שהחשך אינו מחשיך על הבהירות שבו וע"כ הוא מאיר ג"כ כו' כנ"ל, והבהירות שבו אינו אור עצמי כ"א מה שמקבל מהשמש, וכידוע דאבנים טובים המאירים הן מפעולת השמש או הכוכבים כו' והאור שמקבל הוא האור המתנוצץ ממנו והוא המאיר כו' (דמפני שיש בו בהירות כמו זכוכית בהירה ה"ה מקבל את האור ונקנה בתוכו כו'), שהרי גם כשמתנוצץ ומאיר אור אינו שהוא מאור בעצם ושיאיר אור עצמי כמו בלבנה כנ"ל או כמו במשל דרב ותלמיד

הנ"ל, שה"ה דומם פשוט ככל מיני הדומם (רק שיש בו בהירות כו'), ורק האור הנקנה בו מהשמש הוא המאיר, ומפני שהוא אור השמש או הכוכבים לכן אין החשך מחשיך עליו כו', ומ"מ הרי אינו כמו אור השמש זהו מפני שנתפס ומתעצם בהאבן ע"כ משתנה אורו ומשו"ז הוא מנוצץ אור גם כשלא יש אור השמש (ואדרבא ביום הוא כהה כמ"ש במד"ר ובירושלמי שם), מפני שהאור מתעצם בו כו', אבל אינו מאירה בעצם רק שמתנוצץ ומאיר האור שמקבל מהשמש והכוכבים כו'.

ומעתה צ"ל ענין ראיית העין, דהנה אור הראי' אינו אור עצמי וטבעי היינו בבחי' אור המאיר, שהרי אינו מאיר בלילה ואינו רואה באור הראי' כ"א ביום כשמאיר אור השמש או בלילה לאור הנר כו', א"כ ה"ה ג"כ בבחי' מקבל דכאשר מקבל אור זולתו אז יראה כו', ועם היות שהעין הוא חומר ספירי ובהירי ואור הראי' הוא בחי' אור, מ"מ אינו בבחי' אור משפיע כ"א בחי' אור מקבל, דכאשר מקבל אור השמש אור הנר אז הוא רואה כו', ותלוי הראי' בתוקף אור השמש או הנר דכאשר יהי' האור ביותר אז יראה למרחוק יותר וגם יראה גופים דקים יותר כו'. ולכאו' יש מקום לאמר שאינו גם בבחי' מקבל דהראי' הוא מפני שהשמש מאירה את הדבר הנראה ועי"ז הוא רואה באור הראי', ולא שאור