א'חצר

ק"כ צירופים אלקי' שהן מחוץ להמקיף ומתפשטים בדרך התפשטות אור הספי' עד סוף העשי' וראש ש' אלקי' זה מגיע עד הכתר, ומבו' במ"א דלפי"ז י"ל דבני האלקי' הם הנמשכים מבחי' ע"ב צירופים הנ"ל, ובכדי שיחתו מריביו זהו ע"י ההמשכה מבחי' העלם האור שלמעלה מש' הוי' (דאז גם בש' הוי' מאיר בחי' הפנימיות והעצמיות כו' כמשנת"ל) ועי"ז מתבטלים כו'. וזהו שא' אח"כ עליו בשמים ירעם וע"פ פשוט קאי על אדם בליעל והן המקטרגים שירעים עליהם כו', אמנם יש לפרש עליו בשבילו וכן פי' במצ"ד בעבור בני כו' וקאי על ש' הוי' שבשבילו ירעם מן השמים, היינו בחי' העלם האור שנמשך משם תוס' אור בש' הוי' ועי"ז יחתו מריביו כו'.

אך הנה עדיין יש להבין במ"ש ה' יחתו מריביו דהיינו שיחתו וישברו באין כח לעמוד לקטרג, אבל לא שנהפך הקטיגר לסניגר, רק כמו קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו כו' וכמו יאבדו ויתפרדו כו', ובאמת זהו יותר מעלה כאשר האויב נהפך לאוהב להיות מלמד זכות יותר משיהי' לו מפלה ואבדון, וכידוע בענין ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה שזהו למעלה יותר ממ"ש קודם ולא אבה ה"א לשמוע שזהו בדרך דחי' לבד כו', אבל מ"ש ויהפוך הוא שהקללה נעשה ברכה ממש שזהו למעלה הרבה יותר כו'. אך הענין הוא דהנה נת"ל דבכדי להיות ה' יחתו מריביו זהו ע"י ההמשכה דתומ"צ בהקדמת אהבה דבכל מאדך (שזהו שמחה ש"מ כו'), שעי"ז ממשיכים ש' הוי' שבעצמות (דבד"כ הוא בחי' ש' הוי' דלעילא), וממשיכים תוס' אורות בש' הוי' מבחי' העלם האור ועי"ז מתבטלים כל הדינים כו'. אמנם בכדי להיות ויהפוך ה' אלקיך לך כו' זהו ע"י התשובה מאהבה שהזדונות נעשים לו כזכיות כמ"ש בשל"ה תושב"כ פ' תצא בפ' תו"א דשס"ד סע"א, וכמשנת"ל שעי"ז ממשיכים מבחי' העלם העצמי דא"ס כו', וכידוע דבע"ת

משכין לי' בחילא יתיר כו'. וע"ד ההפרש בין מל"ת למ"ע דידוע דמל"ת מגיעים למעלה ממ"ע, והו"ע לאו קודם להן, דענין הן הוא דבר שנתפס ונמשך בכלי, וכמו עד"מ שיכולים להמשיך נפש האדם בהתלבשות שונות בדברים רבים שירצה ויתענג בהם כו', והיינו מפני שיש להדברים אלו ערך בנפשו שנותן להם מקום ותופסים מקום אצלו ע"כ הוא נתפס ונמשך בהם כו', אבל בנפש המרומם ששום דבר אינו תופס מקום אצלו מצד רוממותו א"א לתופסו ולהמשיכו כו', וכמו המלך שנפשו מרומם בעצם וכל דבר גדול כקטן יחשב אצלו, א"א לתפוס נפשו ולהמשיכה מעצם רוממותו באיזה דבר, מאחר שאין לזה שום תפיסת מקום אצלו כו'. אבל בבחי' הלאו נתפס גם נפש המרומם, כי גם ברוממות הנפש אשר דבר תענוג אינו תופס מקום מ"מ דבר הרע בעצם תופס מקום ששנאה נפשו אותו ויגזור אומר להרחיקו כו', וכמו"כ כשמרחיקים ודוחים דברים השנואים אצלו מתעורר בעצמותו מזה כו', כי הלאו מגיע יותר בפנימיות ועצמות הנפש, ולזאת אף שלא יתעורר מעשיית הטוב מפני שנפשו מרומם מאד, מ"מ יתעורר ע"י דחיות דבר השנאוי כו' (וכמו

בצער שמגיע בפנימיות יותר מהעונג כו' וכמ"ש מכ"ז בדרוש יו"ט של ר"ה רס"ו), ועד"ז יובן במל"ת שהן מניעת והרחקת הדברים שהן נגד רצונו ית' שזהו מגיע בבחי' רוממות העצמות שלמעלה מבחי' גילוי כמו במ"ע שהן בחי' המשכות וגילוים כו'. והנה בתשובה שהזדונות נעשים כזכיות שזהו היפך הרע לטוב הנה מגיעים לבחי' שרשן בתחלה שהן בבחי' הלאו שקודם להן כו', ויובן שזה ממקום גבוה יותר ממל"ת, שהרי מל"ת הן בבחי' לאו וכאשר מקיים המל"ת שזהו שמרחק ודוחה