א'רצא

החסד על כח הדין, צ"ל ע"י שיומשך בחי' עוז וכח עצום בחסד שזהו מבחי' הגבו' שבחסד דוקא כנ"ל, שזהו כל ענין הישועה שהיא מבחי' הימין ומבחי' הגבו' שבו שהוא תגבורת הכח והחיות כו', וכמ"ש במ"א בענין הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו כו'. אך זהו דוקא ע"י עליית והגבהת מדת החסד שעולה למעלה ממקור תולדות הקוין דימין ושמאל כו', שהרי נת"ל דמבחי' הגבו' שבחסד יהי' הסתעפות בחי' גבו' קשות כו', ואיך יהי' משם הישועה בימין כו', ובאמת מה שהגבו' מסתעפים מבחי' גבו' שבחסד זהו כשהגבו' הוא בהתגברות על החסד והיינו שהנטי' יותר אל קו השמאל כו', וכמו שאנו רואין באיש הטוב בעצם בהתגברות החסד ויש בו ג"כ בחי' הגבורות בתגבורת החיות ולעמוד נגד הדבר המונע, מ"מ לא יכעס על המנגד ולא יענשו בעונש קשה רק או יתקנו שלא יהי' למונע או ידיחו באופן שיהי' תיקון לנפשו (ועמ"ש בגמ' שבת דל"ג ע"ב ברשב"י ור"א דבכ"מ שנתנו עיניהם מיד נשרף, יצאה ב"ק וא' תובו למערתא, והדקדוק הל' שאח"כ נא' נתן בו עיניו ונח נפשי' כו', וע"ש בתוס' ד"ה ה"ג ריה"ו), והוא בעצמו

יעמוד על חסדו בתוקף ולא יתפעל משום מונע ומנגד כו'. ועמ"ש במ"א ההפרש בין טוב וחסד דחסד הוא להשפיע רק להראוי וטוב הוא להשפיע גם לשאינו ראוי כו', והכוונה היא שע"י ההשפעה מתתקן עי"ז כו', וזהו לפי שבחי' טוב למעלה מבחי' הקוין דחו"ג, וכענין לית שמאלא בהאי עתיקא דהיינו שלא יש גם בחי' ימין כי הוא למעלה מבחי' הקוין דימין ושמאל כו', ומשם הוא שיהי' השפעה ובבחי' תגבורת דוקא, ומבחי' גבור' זו אין שום הסתעפות דין ח"ו רק בחי' טוב בלבד וכמו באור פני מלך חיים כו', ועמ"ש בד"ה תקעו עת"ר בענין אך טוב וחסד ירדפוני כו'. וזהו דבכדי להתגבר על מדה"ד צ"ל העלי' וההגבהה בבחי' פנימיות הכתר שלמעלה מהתחלקות הקוין דחו"ג דההמשכה משם הוא בבחי' תגבורת העצמית, ועי"ז יחתו מריביו שהן בחי' הדינין קשין שלמטה ויכנעו לבלתי יתעוררו עוד בשום קטרוג כלל כו', וגם יחתו הוא כענין וכל אויביך יכרתו שנכרת ומתבטל לגמרי כו', וידוע שזהו דוקא מבחי' פנימיות הכתר, דז"ע כרת אותיות כתר כו', דמבחי' פנימיות הכתר דשם אין להם אחיזה כלל ואין משם שום הסתעפות כלל וכלל, והגבורה היא רק בחי' תגבורת ההמשכה כו', וע"כ עי"ז יחתו מריביו כו'.

ויובן זה יותר ממה שאנו אומרים בועל הניסים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם עמדת דוקא, וכן כתי' הנה ה' עומד לריב עמים דמשמע דכל ריב הוא בעמידה דוקא כו', וכמו באדם שעומד לריב שנזקף מישיבתו ויעמוד על רגליו לריב עם מנגדו כו'. והענין הוא דהנה ידוע ההפרש בין עמידה לישיבה (עמשנת"ל ד"ה לך לך הב') דבישיבה ראשו נשפל למטה מקומתו ורגליו מוגבהים מן הארץ (דהיושב על כסא רגליו הן ע"ג שרפרף), ובעמידה הוא להיפך שראשו הגבהה למעלה בזקיפת הראש ורגליו עומדים בארץ בהשפלה יותר מבישיבה כו'. והדוגמא למעלה הוא משארז"ל ג"ש שניות יושב ודן כו' שלישית יושב וזן כו', עד"מ מלך בישבו על כסאו לדון אנשי מדינתו הרי המוחין הן בבחי' השפלה כו', שהרי המדות חו"ג נמשכים מן השכל שבראש וכאשר יצטרך לדון איזה דבר בין אדם לחבירו יורד אור השכל במדותיו שבלב אם לזכות או לחוב, וה"ז שפלות וירידה לעצם השכל שבמוח כשלומד לעצמו כו', כך ג"ש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה לעצמו כבי', שניות יושב ודן שזהו שיורד ונמשך במדות עליונות דאצי' לדון העולמות כמ"ש וישב ה' מלך לעולם כו', וכמשל היושב על כסא שראשו