א'רסט

פנימיות האור דהיינו מהאוא"ס שקודם עלות הרצון וכמו שהוא לעצמו עדיין כו', שהרי גם האור הזה נתצמצם ונתעלם. וכידוע בהמשל דהשפעת השכל מהרב אל התלמיד דלצורך ההשפעה צריך להעלים כל אור שכלו גם כמו שהוא לעצמו ואז דוקא נמצא האור השייך אל המקבל וכמשנת"ל, דכמו"כ הוא למעלה שגם בחי' פנימיות האור נתעלם ע"י הצמצום כו', וא"כ גם מהאור הזה נשאר בהרשימו כו', והיינו דלבד זאת שיש בה מבחי' הפנימיות שבחיצוניות (שהוא האור העולה על כולם כו'), יש בה גם מבחי' פנימיות האור ממש כו', והכל הוא בהרשימו מבחי' מהות ועצמות האור וכמו שהיא בעצם מעלתו ומדריגתו לפני הצמצום כו', דאל"כ אין זה רושם מהאור הקודם, ומאחר שזהו מה שנשאר רושם מהאור הקודם ה"ז מהאור כמו שהוא ממש לפני הצמצום כו' (והענין הוא זה ידוע דאחר הצמצום חזר האור והאיר כו', ומ"מ ה"ה בא בבחי' הגבלה ובבחי' מציאות כו', והיינו שגם האור כמו שהוא לעצמו שזהו בחי' פנימיות האור אינו בבחי' ריבוי האור ובבחי' פשיטות כמו שהוא לפני הצמצום כו', וכמובן מהמשל דרב ותלמיד כו', רק שזהו

כשנעריך הענין לגבי העולמות, משא"כ בחי' הפנימיות כמו שהיא לעצמה ה"ה כמו קודם הצמצום ממש כו'. אבל כשאנו מעריכים הענין לגבי העולמות וכמו עד"מ הרב בשעה שעוסק בהשפעה להתלמיד כו', אז הוא כן שאינו בבחי' פשיטות ממש כו' ועמשנת"ל ד"ה במדב"ס באה"מ, ובהרשימו הוא מבחי' ריבוי האור והפשיטות ממש כמו שהוא בעצם מהותו כו'). רק שבהרשימו נתעלם האור כנודע דנקודת הרשימו היא בחי' העלם כו', ובודאי ע"י ההעלם בא בבחי' מציאות וכידוע הכלל דהעלם האור גורם ענין המציאות, והיינו גם בהאור גופא ההעלם של האור גורם מציאות האור כו', ומ"מ הרי יש בזה כל האור כמו שהוא בעצם רק שבא בבחי' העלם כו', והעלם האור הוא ע"י נקודת הרשימו לא ע"י הצמצום כו'.

דהנה ידוע דברשימו יש בה ב' ענינים עצם נקודת הרשימו והאור א"ס שבה כו', דעצם נקודת הרשימו היתה כלולה באוא"ס גם קודם הצמצום והוא בחי' כח הגבול שבא"ס, וכשהי' הצמצום נשאר רושם הא"ס בנקודת הרשימו שנתעלם האור ע"י נקודת הרשימו כו'. ואין זה כמו הווית הכלי בעקודים שע"י המשכת האור דאי' בע"ח שער מטול"מ פ"א דכשנמשך האור ונסתלק הניח רושם וע"י הסתלקות וריחוק האור נעשה הרושם בבחי' עביות יותר ונעשה בבחי' כלי כו', דקודם המשכת האור לא הי' בחי' כלי בעקודים רק כאשר נמשך האור הניח רושם כו', והרושם הוא העביות שהיתה כלולה קודם בהאור, ומשו"ז לא נסתלק הרושם בעת שנסתלק האור כו' כמ"ש בשער העקודים פ"ב, וע"י הסתלקות האור נעשה עביות יותר בהרושם כו'. ובנקודת הרשימו דאוא"ס אינו כן דעצם הרשימו היינו בחי' כח הגבול הי' באוא"ס קודם הצמצום ולא נתחדש בזה דבר, רק שקודם הצמצום שהי' הגילוי דאוא"ס הבל"ג לא הי' ניכר מקודם הרשימו (והגילוי הי' ע"י אותיות הרשימה כו'), וכשהי' הצמצום נעשה התגברות דכח הגבול שבא"ס כו' (ומה

שנק' בשם רשימו הוא מפני שבד"כ בחי' כח הגבול הוא כמו רושם לגבי בחי' בל"ג כו' וכמ"ש במ"א), והרושם מאוא"ס הבל"ג נכלל בנקודת הרשימו כו', ומפני התגברות בחי' כח הגבול נתעלם בה בחי' האוא"ס הבל"ג (וגם נעשה בבחי' מציאות כנ"ל), וכ"ז הוא מפני נקודת הרשימו לא מפני סילוק וריחוק האור כו', כי בהאור הנכלל ברשימו לא נגע בו הצמצום דאל"כ אין זה רושם מהאוא"ס הבל"ג וכמ"ש בתו"א והוספ' בד"ה הן עם אחד בהג"ה ובד"ה מצה זו, תר"מ, וכמבו' במ"א. ונמצא אור הרשימו הוא מהות האור שלפני הצמצום מבחי' פנימיות האור (היינו קודם עלות הרצון), וכמו שהוא בעצם שלא נגע בו הצמצום כלל רק שהוא בבחי' העלם בנקודת הרשימו כו'. אמנם עצם נקודת הרשימו י"ל שהיא מבחי' עצם האור ממש היינו בחי' העלם האור שלמעלה גם מבחי' פנימיות האור הנ"ל, והוא בחי' הוא שלמעלה מבחי' שמו