א'רסו

זאת היא מדת כל אדם שכאו"א ביכולתו לבוא לזה וצריך לייגע א"ע לבוא לידי אהבה, וכמ"ש ואהבת את ה"א כו' שכאו"א צריך להיות לו אהבה היינו האהבה שע"פ טו"ד הנ"ל, ואח"כ והיו הדברים האלה בד"ת הכתוב מדבר בעסק התורה בשמחת הנפש כו'. אמנם יש אהבה שנעשית מאלי' ע"י ההתבוננות בה' אחד כו', והיא האהבה עצמיות שבהנפש שמצד עצמה שיש בה בעצם אהבה לאלקות כו' וכמשנת"ל, ובאה ג"כ ע"י התבוננות בעצמות אוא"ס ובאחדות ה' כו' (עמ"ש בד"ה בכ"ה בכסלו שזהו עבודת הנה"א עצמו כו'), אבל לא ההתבוננות היא סיבת האהבה כ"א היא אהבה עצמית כו', והיא כשלהבת העולה מאלי' ובוערת כרשפי אש ואין בה שום מבוקש שחפץ בהגילוי כ"א רק מעוצם אהבתו לה' בעצמו כו' (וכמו באהבת הבן להאב שהיא בהתגלות שאין בזה שום מבוקש לעצמו רק מאהבת אביו כו', והו"ע כברא דאשתדל בתר אבוהי' ואימי' יתיר מגרמי' ונפשו כו'), והיא בחי' אהבה בתענוגים (בסש"ב פמ"ג ובאגה"ק סי' י"ח), דהיינו שמתענג על ה' עונג נפלא בשמחה רבה ועצומה שמחת הנפש וכלותה בטעמה כי טוב ה' ונעים נעימות עריבות עד

להפליא כו', ועז"נ שמחו צדיקים בה' שהיא השמחה והעונג בה' מצד מהותו ועצמותו בלי שום מבוקש שאין בזה רעבון וצמאון כלל כו' וכמשנת"ל. וב' בחי' הנ"ל הו"ע חצר החיצונה וחצר הפנימית (בלקו"ת ד"ה כי תשמע בקול), דחצר החיצונה הוא בהאור שבסדר השתל' כו' והוא בחי' יחוד חיצוני דאו"א כו', אבל חצר הפנימית הוא בבחי' עצמות א"ס שלמעלה מסדר השתל', וההמשכה משם היא ג"כ שלא ע"פ הדרגת ההשתל' כו' וכנ"ל, וזהו בחי' יחוד פנימי דאו"א כו', והיינו כמשנת"ל שע"י העבודה בעצם הנשמה ממשיכים בחי' יחוד פנימי דאו"א כו'.

והנה ההמשכה היא ע"י התורה והמצוה אך השמחה בזה אינו שמרוה צמאונו באור התורה (שאין העבודה באופן כזה ובפרט שהרי אין בו בחי' רעבון וצמאון כלל כו'), רק שמחת הנפש בתומ"צ מצד עצמן כו', ובזה מתדבק ומתאחד ממש באוא"ס ב"ה (וכמשנת"ל שנעשה כדבר א' כו'), ובזה הוא אמיתית ענין שמחה ש"מ שהשמחה היא שמחה גדולה ביותר מאחר שהיא מצד המצוה עצמה כו', וכמו דקא בדיח טובא שזהו רק כשהשמחה מצד עצם המצוה כו' (דאם מזה שמרווה צמאונו ה"ז במורגש מאד כו', אלא הוא מצד עצם המצוה בבחי' בלתי מורגש בנפשו כו', ולכן הוא דוקא עבודת הצדיקים הגדולים שהן במעלה ומדרי' זו אחר הקדמת יראת הרוממות כמ"ש באגה"ק שם, שזהו בבחי' ביטול בתכלית כו', משא"כ כשאינו בבחי' ביטול בתכלית יכול ליפול ח"ו, דזהו הטעם דולא נחם אלקי' דרך ארץ פלשתים דקדושה כו' וכמ"ש במ"א, ועפ"ז י"ל מה שפרש"י שם תפילין מנחנא והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי (והו"ע לשעבד הלב והמוח בסש"ב פמ"א שזהו בחי' עבודת עבד כו'), והיינו שהשמחה היא בבחי' ביטול הבלתי מורגש בעצמו

וא"א לבוא לידי פר"ע ח"ו). והוא ע"י הקדמת בחי' אה"ר בתענוגים כו', ובכללות היא העבודה דמצד עצם הנשמה שעי"ז דוקא ממשיכים בחי' פנימיות ועצמות א"ס בחי' יחוד פנימי דאו"א, שזהו אמיתית הגילוי שיהי' לעתיד ומעין זה הוא שמאיר לנשמות בג"ע כו'.

אך הנה עדיין יש להבין מהיכן יש כח בשמחה של מצוה לגרום שמחה כ"כ בעצמות ממש עד שיהי' מזה כל עיקר ענין גילוי תוס' אור רב טוב הצפון וגנוז בעצמות ממש כנ"ל, הרי ידוע בשרש רמ"ח מ"ע שהמה הנק' בזהר רמ"ח