א'רלז

והנה בע"ח שער הזווגים פ"ב אי' דזווגא שלים הוא כאשר או"א מסתכלים במצחא דא"א ומקבלים משם ש"ע נהורין כו', ובאד"ז דרפ"ח ע"ב אי' מצחא דאיתגלי בע"ק רצון איקרי דהא רישא עילאה כו' דלא אתידע פשיט חד טורנא בסימא יאה (בחי' יסוד דעתיק שבו מאיר חסד דרדל"א) דאתכליל במצחא ובגין דההוא רעוא דכל רעוין אתתקן במצחא כו' האי מצחא איקרי רצון, וכד רצון דא אתגלי' רעוא דרעוין אשתכח בכולהו עלמין כו' ומתנהרין אנפוי דז"א כו' וכל דינין אתטמרין ואתכפיין כו', ובאד"ר דקכ"ט ע"א דממצחא דז"א דינא אתער כו' כד אתגלי' האי עת רצון כולהו משתככין קמי' כו' (ועמ"ש בבה"ז בפ' האזינו על מא' זה). והענין הוא דהנה ידוע שיש ב' מיני רצון בנפש, הא' הנק' רצון העליון ע"ש שהוא למעלה מן הטעם, והיינו שרצון זה אינו נלקח באדם מצד השכל וההתבוננות רק מצד עצם הנפש שיש לו הטי' והמשכה לזה כו', והב' נק' רצון התחתון והוא הרצון שנלקח באדם מצד השכל והטעם שיש לו למה הוא רוצה בדבר זה כו' (וע"פ פשוט הוא הרצון של המדה כמו אהבה שהוא ל' אבה דפי' רצון כו', אך

העיקר הוא הרצון שהוא פנימיותם של המדות וחיותם (שהרי במדות יש ג"כ יראה וכו') והוא הרצון המנהיג את המדות כו', וכמו אם יש לפניו דבר שיש בו תענוג לפי טבע המדות אם מסלק רצונו ממנו מפני איזה טעם ודעת אינו מקבל נחת ותענוג מזה, וכמו בעבודה שמסלק רצונו מהדברים החומרים מפני שהם מעבים ומגשמים גופו ונפשו שזה היפך רצה"ע והיפך התכלית שבשביל זה נברא כו' דמשו"ז אינו מקבל תענוג מהם כו', או כמו בהתבוננות דראה נתתי לפניך את החיים כו' דעי"ז מסתלק רצונו ותענוגו מכל הדברים הגשמיים שאינו מוצא בזה טעם ועונג ואדרבא נמאס אצלו הדבר כו' וכמשנת"ל, וכן להיפך ח"ו אם יש לפניו דבר של צער ויסורים והוא עושה רצונו לכך אינו מרגיש היסורים כ"כ כו', וכמו בסיגופים שמסגף ומצער נפשו והוא לו לתענוג מפני תיקון נפשו שבזה כו', ומשו"ז התירו להתענות ת"ח בשבת כו', והוא בחי' ת"ת דאימא שנעשה כתר לז"א כו' וכמ"ש בלק"ת ד"ה בהעלותך הא' ובהבי' דכי על כל כבוד כו'). והנה הרצון התחתון הזה כאשר מאיר בו אור השכל ה"ה בבחי' רצון פנימי שחפץ ומשתוקק

בהדבר מפני השכל המחייבו ויש בו חיות וגילוי אור כו', אבל יש עוד בחי' רצון והוא אשר גמר בדעתו פ"א שראוי לרצות דבר מה ואח"כ נשכח הטעם והשכל לאותו הרצון, ולא נשאר רק ההסכם בלבד שהוא הסכמת הרצון שכך נגמר בדעתו ורצונו פ"א ועכשיו אינו יודע מאיזה טעם הוא רוצה אלא רק הסכמה בלבד שכך הוסכם אצלו, הנה זהו הנק' בחי' מצחא דז"א למעלה, והוא עד"מ באדם התחתון שהמצח מסתיר על המוחין שבראש ומעלים אותם כו', כך הענין בבחי' ההסכם שנשאר אחר ההתבוננות שאין השכל מאיר בזה כלל אלא הסכם פשוט בלא טעם והוא מעלים ומסתיר על השכל שיש ברצון זה כו' וזהו הנק' מצחא כו', וההסכם יש בו תוקף גדול יותר מהרצון שע"פ השכל כי הוא באמת עצם הרצון שלמעלה מהשכל כו', וזהו שמצח ונצח הן דבר א' כמ"ש באד"ר דקל"ו ע"ב, דהרצון שע"פ השכל יכול להשתנות משא"כ ההסכם לא ישונה כו', והו"ע מ"ש גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא כו' דבציור אדם שייך נחומים כו' אבל בחי' לא אדם לא ינחם כו' וכמשנת"ל (ד"ה תקעו הא'), והמצח הוא למעלה מציור אדם וכנודע דהתחלת ציור אדם הוא מן