א'קצט

שבחכ' כו', רק שכ"ז הוא בהעלם בנקודת החכ' ואינו ניכר שם רק הבריקת השכל ואח"כ יוצא לידי גילוי להיות בבינה השגה ממש כו'. והנה אנו רואין בחוש דנקודת ההשכלה שבאה לידי השגה הוא שמביא אותה לידי השגה, לא שבאה ממילא בהשגה כ"א שמביא אותה לידי השגה, והיא בחי' ירידה בנקודת ההשכלה דבאותה רגע שמביא אותה להיות בא לידי השגה מתעלם בה האור כו', והיינו מה שהנקודה באה בכח הבינה וידוע דבבינה מתעלם האור כו', אך באמת זהו מהתגלות כח הבינה שבחכ' גופא שהרי קודם שבאה עדיין לידי השגה רק באותה רגע שמביא את הנקודה להיות באה לידי השגה מתעלם בה האור כו', וזהו מפני שנתגלה בחי' הבינה שבה שבזה ירדה ממדריגתה העצמי כו', וקודם שנתגלה היא בהעלם ובהתכללות בהנקודה להיות באה בבחי' השגה דבינה כו', וזהו הבן בחכ' כו'. וחכם בבינה הוא שגם אחר שהבין והשיג את השכל בהרחבה גדולה יהי' שמור אצלו תמצית ותוכן הסברה והיינו תוכן המכוון ממנה, וזהו השומר אותו בהרחבת הענין שלא ילך בדרך עקלתון מהכוונה האמיתי' בהענין כו' כמ"ש במ"א ונת' ג"כ לעיל,

וגם שאחר ההשגה הטובה בפרטי הענין יבא אל הנקודה התמצית איך שמובן עצם הענין מכל אריכות ההשגה, ובזה מתקרב אל עצם הענין כמו בתחלת ההשכלה שנתחדש אצלו ההשכלה מכח המשכיל שהי' כאלו רואה כמו"כ הוא עתה כו', ועם היות שאינו בבחי' גילוי אור עצמי כ"כ כמו בנקודת ההשכלה שנרגש אצלו אז יותר עצם הענין כמו שהוא למעלה מהשגה, משא"כ בנקודת התמצית הבאה אחר ההשגה, הנה זאת ודאי שאינו דומה בחי' החכ' עצמה לבחי' וחכם בבינה, מ"מ ה"ז בדוגמא כמו בנקודת ההשכלה שמתקרב אל עצם הענין באין ערוך מכמו בהשגת הענין דאז עצם הענין הוא בהתעלמות כנודע, והוא בבחי' בהירות יותר ואדרבה האור בהיר הוא בנקודת התמצית יותר מבנקודת ההשכלה, וכמ"ש במ"א דריבוי האור ודקות האור (די רייכקייט) הוא בנקודת ההשכלה יותר מפני שהיא יותר בבחי' עצמות כו', ובהירות האור הוא בנקודת התמצית ביותר כו' (ומובן דבהבן בחכ' כח הבינה היא בבחי' התכללות בחכ' היינו שבטל לגבי בחי' החכ' ואינו ניכר, ובוחכם בבינה החכ' היא העיקר רק שמתלבשת בבינה כו', שהרי העיקר כאן הוא הנקודה רק שמתלבשת בבינה היינו שהיא נקודה הבאה מן השגה כו').

וכן הוא בכל התבוננות אלקי שצ"ל בהשגה גמורה דוקא בפרטי הענין ובהרחבה דוקא כנודע, צריכים לבא אח"כ אל עצם הנקודה איך שמובן עצם הענין, וביותר שבהתבוננות הוא ההרגש איך שמובן עצם הענין האלקי מכל ההשגה וההתבוננות, ומזה נעשה התעוררות ותשוקה פנימיות בתוך פנימיות נפשו בבחי' כליון בהאור האלקי כו', דכאשר משיג היטיב הענין האלקי ובא אל הנקודת התמצית ומעמיק דעתו בזה שנרגש אצלו עצם הענין האלקי ה"ה בא לבחי' כליון כו'. ועיקר ענין הראי' דחכ' הוא שע"י העמקת הדעת בנקודת התמצית בא לידי הכרה בעצם הענין איך ומה הוא שזהו לא רק שמשיג את הענין כ"א מה שמכיר בשכלו שהענין הוא כך וכך, וזה בא לאחר השגה דוקא כשבא אל נקודת התמצית כו' (ובאמת זהו מכח ההכרה שיש בעצם הנפש בעצמות א"ס כמשנת"ל ד"ה בראשית, שמזה הוא ג"כ הכרה שכליות ולכן היא למעלה מהשגה רק שבאה בשכל אחר ההשגה ע"י ההעמקה בהנקודה התמצית כו'), וע"י ההכרה יכול לבא אח"כ לידי ראיית המהות בעין השכל כו', והוא שע"י השקידה וריבוי