א'קלח

ע"י הצמצום הראשון הרי ידוע שזהו צמצום גדול מאד לגבי אוא"ס כמו שהי' קודם הצמצום כו' (וכמשנת"ל בב' אופני הצמצו'), ומ"מ הרי אחר הצמצום מאיר גילוי אור בעולמות כו', שהגילוי בעולמות הא"ס שלפני האצי' ובעולם אצי' ה"ה גילוים גדולים ונעלים מאד לגבי בי"ע כו', ולגבי אוא"ס ה"ז צמצום גדול מאד כו', ונק' חשך וכמא' כ"ע אע"ג דאיהו אור קדמון כו' אוכם הוא כו', וכן כללות גילוי האור שבעולמות ה"ה בחי' חשך לגבי האוא"ס שלפני הצמצום כו' וכמ"ש בלק"ת ד"ה שחורה אני הא', וכמו"כ הוא בבי"ע דגם לאחר כל ההתעלמות דבחי' המל' לצורך ההתהוות, מ"מ מאיר גילוי אור בבי"ע כו', ועם היות שאין ערוך לגבי הגילוים דאצי' ולמע' מאצי' כו' מ"מ ה"ז גילוי אור כו'), וזהו במדרי' דקדושה שההתלבשות היא מ"מ בבחי' גילוי אור, ולכן ה"ה בבחי' ביטול לאלקות שזהו ביטול המלביש אל המלובש וכמו וצבא השמים לך משתחוים כו', עד גם למטה כל מה שמצד הקדושה הכל בטל כו'. אבל בזה"ג הוא בחי' גלות השכינה וכמו ההתלבשות בשר מצרים שזהו כבי' כמו שאסור בשק על כרחו שה"ז היפך

רצה"ע שהרי אמיתי' הרצון הוא להיות ורב טוב לבית ישראל דוקא כי גם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון כו', ובעצם מהותם הם טוב כו' וכמ"ש במ"א, וההתלבשות וההשפעה לשר של מצרים היא היפך רצה"ע רק הוא כמו בע"כ כבי' כו', ואין בזה שום גילוי כלל וע"כ המלביש מושל ושולט כו', וכמו בכל צרתם לו צר שהמעיקים לישראל הם מעיקים לשכינה כו'. והנה גלות השכינה מה שגלה עמהם במצרים ובבל זהו בשביל ישראל, וכדאי' במד"ר בא פט"ו דקל"א ע"ב ע"פ ויאמר ה' אל משה ואהרן באמ"צ מה הקב"ה עושה במצרים בשביל ישראל, אר"י נפחא משל למטרונא כו' כל הימים שאני עמה אינה נוטלת שם רע, כך נשתעבדו ישראל במצרים ונגלה הקב"ה עמהם שנא' אנכי ארד עמך כו', גלו לבבל ונגלה עמהם שנא' למענכם שלחתי בבלה כו', ועי"ז הוא הקיום של ישראל, וכמא' כבשה א' בין ע' זאבים והיא מתקיימת והוא הקיום שלהם בגופם ובנפשם כו', וי"ל דלגבי נש"י מ"מ הוא בבחי' גילוי קצת גם בזה"ג ומזה הוא התוקף דנש"י שהן מתקיימים כו'.

אמנם ענין הבאת העומר מתבואת הארץ שזהו עומר שעורים הוא העלאת המל' מירידתה והתלבשותה בנוגה דבי"ע כו', והוא ע"י המשכת האור מבחי' מוחין דז"א, שז"ע ספה"ע שהוא המשכת המוחין לז"א מבחי' מוחין דאימא כו', והכוונה שיהי' הגילוי בבחי' ש' ב"ן דמל' כו', שז"ע היום יום א' לעומר היינו המשכת המוחין לעומר הנלקח מבחי' ש' ב"ן דמל' ועי"ז נבדל ונפרש ממנו כל חלקי הרע דז"מ רעות דק"נ כו' וכמ"ש בבה"ז פ' אמור על מאה"ז דצ"ו ע"א. והענין הוא דהנה נת"ל דגלות מצרים נמשל לבחי' עיבור והוא התעלמות הנה"א והתגברות החומרי' ביותר, והיציאה ממצרים הי' בכח האמונה הפשוטה שהי' בהם אז בתוקף ההתגלות כו', ועי"ז היו אז בתכלית הקירוב לאלקות בבחי' נתינה ומסירה עצמי' כו', וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר כו' שהי' בבחי' נתינה לאלקות שהלכו אחריו ית' וגם צדה לא עשו להם כו' (עד שגם בימי הגדלות נזכר החסד דנעוריך כו'), והי' הקירוב גם בהנה"ב שלהם וכמו ואני בהמות הייתי עמך כו' וכמו אדם ובהמה תושיע ה' כו' (וכמו בילדים

ונשים שיש בהם בחי' אמונה בהוי' שזהו בנשמתן וגם בחומר נה"ט כו', וכמו בהתעוררות עצם נקודת היהדות הרי מתבטל החומרי' לפי שעה ונעשה בבחי' קירוב מאד כו', וכמו