א'קיט

בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל כו', והתעוררות הרצון הזה הוא מצד מדת הטוב והחסד כו', וכמ"ש בע"ח שער הכללים כשעלה ברצונו ית' לברוא העולם להיטיב לברואיו כו'. והנה בכללות סיבת התהוות העולמות כ' בע"ח שזהו בכדי להוציא שלימותו ית' כו', והסבה בכדי להיטיב לברואיו הוא בתחלת שער הכללים בענין התהוות העקודים, וי"ל עפמ"ש באוצ"ח בענין דבעקודים התחיל התגלות הכלים בכדי שיוכלו העולמות לקבל הארת הא"ס ולידע שהוא רחום וחנון, וכ' וז"ל וזה עלה ברצון העליון מצד רחמיו שלו כו' עכ"ל, והיינו דמה שנתהוו העולמות שידעו שהוא רחום וחנון כו' זהו מצד רחמיו שלו כו', וזה שייך בעקודים מפני ששם נתהוו כלים ושייך הענין שידעו שהוא רחום וחנון כו', ע"כ אמר בזה בכדי להיטיב לברואיו דהיינו מצד הרחמים כו', ובכללות ענין ההתהוות אמר שהסבה הוא בכדי להוציא שלימותו ית'. אמנם באמת מש"כ להוציא שלימותו ית' ה"ז ג"כ שהנבראים ידעו שלימות כחותיו ופעולותיו כו', וכמ"ש בזהר בא דמ"ב בגין דישתמודעון בי' כו', שהרי מצד העצמות הרי הכח אינו חסר פועל

כמ"ש הפרד"ס בשער הצחצחות, והתגלות הפועל אינו מוסיף שום שלימות לגבי העצמות כו' וכמ"ש במ"א (ובעצם עצמותו ית' שלימות עצמותו הוא מה שנושא הכל כו'), וזהו מ"ש הרמב"ם שכל הנמצאים צריכים אליו והוא אינו צריך להם כו' וזה מוכרח, וא"כ גם מה שאמרו להוציא שלימותו אין זה מצד העצמות ח"ו כי אינו חסר דבר, רק מצד הנבראים שידעו שלימותו כו', וא"כ זהו ג"כ רק מצד הרחמים כו'. אך בחי' הרחמים הזאת היא שנתגלה בעולם העקודים ששם התהוות הכלים ובזה הוא התגלות האור כו', דלמעלה מבחי' עקודים לא יש עדיין הוויית הכלים, וממילא לא יש עדיין מי שיקבל את האור, וגם האור אינו בערך קבלה בכלים עדיין כו'. אבל באמת כללות התעוררות הרצון לברוא את העולם הוא מצד בחי' הרחמים בכדי להיטיב לברואיו כו', והרצון הזה הוא שבא ממדרי' למדרי' בכללות ההשתל' שאחר הצמצום בבחי' עקודים נקודים ברודים כו', עד בחי' סוף מעשה בחי' מל' דאצי' שנעשה בחי' מקור לבי"ע כו', והרי ודאי סוף ההשפעה הזאת בפו"מ הוא הי' עיקר הכוונה בראשית התעוררות החסד והרצון באוא"ס כו'

שהרצון בתחלה הוא שיהיו נבראים, והרצון הוא מצד החסד והרחמים שידעו שלימותו ויכירו גדולתו כו', הרי הסוף מעשה בהתהוות הנבראים והכרתם בהבורא זהו שהי' בתחלת המח' והרצון ובזה דוקא נשלם תחלת ההתעוררות כו'. וזהו דנעוץ סוב"ת שסוף ההשפעה היא בתחלת ההתעוררות כו', וכן נעוץ תחלתן בסופן שכל הכח והעוז האלקי בסוף המעשה הוא מההתעוררות שבתחלה, ולפי אופן ההתעוררות דהרצון הוא העשי' בפועל וגם שהעשי' בפועל הוא בכח ההתעוררות שבתחלה כו', והיינו דמה שהמל' מהווה מאין ליש זהו בכח הא"ס שעלה ברצונו כו', שז"ע כ"ע איהו כתר מל' כו' וכמ"ש במ"א.

והנה כ"ז הוא רק התקשרות התחלה והסוף דההתעוררות שבתחלה הוא בשביל סוף ההשפעה וההתהוות בפו"מ, והסוף הוא בכח ההתעוררות שבתחלה כו', וא"כ לא יהי' עליית סוף הפעולה רק עד ההתחלה לבד לא למעלה מזה כו'. אמנם ענין סומ"ע עלה במח' תחלה למעלה מתחלת המח' הוא להיות כי תחלה ההתעוררות הוא בשביל הסוף מעשה, ועם היות שזהו מצ"ע היינו מצד רחמיו וחסדיו ית', הרי זהו שהנבראים יכירו גדולתו ית' כנ"ל, הנה בסומ"ע כאשר נעשה הכל באופן היותר טוב, והיינו