א'קי

אח"כ בהשביתה מהירידה כו' (ובאדם הוא ע"י היגיעה שעי"ז הוא הפסק העונג בהירידה ומזה הוא העונג בהשביתה כו', ולמע' הוא ע"י המדידה והשיעור ברצונו ית' שיהי' הפסק להעונג בהירידה והוא הגמר מלאכה כו' ויהי' העונג בהעלי' ושביתה דוקא כו' וכמשנת"ל ד"ה ראה), והב' הוא העונג בהסוף מעשה שעלה תחלה במח' כו', והיינו הכוונה הפנימי' שבהתהוות העולמות בכדי להיות לו ית' דירה כו' שזהו סבת הרצון בהתהוות כו', ובסוף מעשה שהיא כפי שלמות הכוונה והיינו בהבירורים ועשיית הכלים כשעולה כ"ז למעלה בבחי' כלים הראוים לאלקו' נעשה מזה העונג למע' (והוא בבחי' המשכה בהכלים הנעשים כו' והיינו שבשבת נעשים בבחי' כלים לאור הוי' שזהו בחי' עובדי ה' כו') (ונר' דבמדרי' הא' עיקר השביתה הוא העלי' מהירידה ובמדרי' הב' עיקר ענין השביתה והמנוחה הוא העונג כו').

והנה ב' מדרי' עונג הנ"ל הוא בחי' עונג המתלבש בחכ' כו', דהנה ידוע דחכ' הוא ראשית ההשתל' היינו ראשית הגילוי בעולמות, ובחי' הרצון והעונג קודם שמתלבש בחכ' ה"ז למע' מן העולמות רק כאשר מתלבש בחכ' ה"ז בא בבחי' מקור אל העולמות כו', והיינו מה שאצי' בכלל הוא בבחי' ממוצע בין אוא"ס אל העולמות, דהיינו שהאוא"ס כמו שהוא למע' מאצי' אינו בערך העולמות כ"א כמו שבא באצי' ה"ה בערך להיות בבחי' מקור לעולמות כו', וראשית ההתלבשות היא בבחי' חכ' כו' (ומה שנעשה בבחי' מקור לעולמות הוא האור שבאצי', ובזה יש ב' המדרי' שבממוצע כו' וכמ"ש במ"א, אך גם בחי' האור שלמע' מאצי' מתלבש בהע"ס והיינו בחי' הרצון והארת העונג שזהו עיקר המקור כו'). וזהו בראשית ברא בחוכמתא ברא כו', והוא בחי' מא' סתום הכולל כל המאמרות כו', ובזהר ד"ג ע"ב בראשית ברא מאן ברא ההוא דלא אדכר ההוא דלא ידיע, ופי' המק"מ ההוא דלא אדכר אריך ההוא דלא ידיע עתיק כו', והיינו דע"י ראשית חכ' ברא בחי' אריך ועתיק המתלבשי' בחכ' כו', וכמו"כ הכוונה פנימי' הנ"ל

היא בחכ', וי"ל דכל כוונה היא בחכ' כי הכוונה היא פנימי' הדבר והיא כמו טעם אל הדבר, וע"כ י"ל דבכ"מ הכוונה פנימי' היא בחי' החכ' כו', ובד"כ בחי' העונג שבפנימי' הכוונה ה"ז ג"כ בבחי' שייכות אל העולמות כו', ה"ז כמו שהעונג בא בבחי' התלבשות בחכ' דאצי' כו'. אמנם ההפרש בזה הוא דהנה נת"ל (ד"ה ויקח קרח) דהארת העונג יש בכל הע"ס והעיקר הוא בבחי' החכ' כו', וגם נת"ל (ד"ה מי מנה) דחכ' היא בחי' עדן ע"ש העונג שבחכ', ונת' שם שזהו בחי' עונג עצמי כו'. וביאור הענין הוא דהנה החכ' יש בה עונג כמו בהמצאת שכל חדש שמתמלא עונג כו', ומ"מ א"ז שהחכ' היא עצמה עונג (וכבר נת' שהחכ' היא עונג בעצם מהותה אבל בהתגלות ה"ז כח נבדל מן העונג) רק שהעונג מתלבש בחכ', והמופת לזה שאם הי' החכ' תענוג בעצם א"כ למה אנו רואים שלא יתענג בזה רק מי שהמציא את השכל החדש, אבל אחר השומע ממנו ומקבל את השכל החדש ומבינו היטב הגם שגם הוא מתענג בהשכל אינו בערך ובדוגמא כלל כמו התענוג באותו שהמציא את השכל, וגם בזה שהמציא את השכל אנו רואין שהעונג הוא רק

בעת שהמציא אותו אבל אח"כ אין לו בזה עונג כ"כ, וגם כמו שההשכלה באה בהשגה אין בזה עונג כמו בנקודת ההשכלה כו', ואם הי' השכל עונג בעצם הרי הי' צ"ל העונג בכל מקום כו'. ומזה מובן שהתענוג בעצם הוא למע' מהחכ' ורק בעת שהמציא את השכל דהיינו כשהשכל נמשך ממקורו