א'קג

חפץ חסד הוא, דבחי' חפץ חסד הוא בחי' התענוג שבחסד זה דמלוכה כו', דענין המלוכה הוא בחי' חסד מפני שמזה הוא התהוות כל העולמות וגם כל הגילוים בעולמות הכל הוא מבחי' המל' כו', שז"ש והוכן בחסד כסאו להיות בחי' הגילוי כו', והגם שהגילוי הוא ע"י הצמצום שז"ע מלך במשפט יעמיד ארץ כו', הנה זהו תכלית החסד שעי"ז דוקא יכולים לקבל האור והגילוי כו', והעונג שבמלוכה זהו בחי' חפץ חסד כו' וכמ"ש במ"א (וז"ע בנין המל' דר"ה שממשיכים בחי' כתר מל' דהיינו להיות בחי' רצון ועונג במלוכה כו', וכידוע דבר"ה חוזר כל דבר לקדמותו כו', וז"ע זכרון ליום ראשון שצ"ל זכרון על תחלת ההתעוררות שהי' בתחלת כל ההשתל' כו', וזהו המשכת בחי' כתר מל' להיות בחי' רצון ועונג בהמלוכה כו'), שכ"ז הוא ירידת והשפלת האור להיות בריאת והתהוות העולמות כו'. אמנם שבת הוא כי בו שבת שהוא בחי' השביתה והעלי' מבחי' הירידה וכל הצמצומים הנ"ל והכל חוזר לעצמותו כמו שהי' קודם שירד וצמצם עצמו כו' (וא"כ ה"ז כמו בר"ה שחוזר כ"ד לקדמותו כמו בשבת חוזר הכל כמו קודם שצמצם

כו', רק שבר"ה הוא בבחי' האור בלבד ובשבת הוא עליית הכלים ג"כ כמ"ש באגה"ק בקו"א וכמשנת"ל (ד"ה ראשי המטות), והיינו שבר"ה הוא בבחי' סילוק (ולכן אז דין ומשפט מפני בחי' סילוק והעלם האור כו', דכאשר מאיר גילוי האור אינו שייך ענין הדין רק מפני סילוק האור עי"ז הוא הדין והמשפט כו', ובאמת הסילוק אינו בבחי' סילוק לגמרי ח"ו כ"א הכוונה בזה הוא שיהי' גילוי האור אח"כ ביותר כו', וכידוע בענין בן חכם ישמח אב דכאשר האב מתעלם מן הבן הרי הכוונה היא שהבן יחפש אותו וכאשר הבן מחפש אותו ומוצאו אז גדול שמחת האב מחכמת הבן כו', וכמו"כ הו"ע הסילוק דר"ה שהכוונה שיחפשו ויבקשו אותו ית' כו', וזהו ג"כ ענין הדין ומשפט בכדי שיהי' החיפוש בהתעוררות גדולה יותר בהתעוררות תשו' כו', ועי"ז המשכת האור בגילוי ביותר כו' וכמ"ש כ"ז בלק"ת ד"ה ביום השמע"צ בן חכם כו'), ובשבת הוא בבחי' עלי' כו', ולכן בשבת יש עונג בהעלי' כו'). וכמו עד"מ אדם השובת ונח הרי מתענג בהשביתה כו', כמו"כ כבי' למע' יש עונג בהשביתה וזהו בחי' גילוי התענוג שנמשך בשבת

דוקא, וכמשנת"ל ד"ה הנ"ל דשבת הוא בחי' עונג והיינו העונג שבהשביתה, והוא אותו העונג שהי' בבחי' הירידה וההתפשטות כו', ואז העונג הוא בהעלם, ובהשביתה והעלי' העונג הוא בהתגלות כו', רק שהעונג הזה הוא היפך העונג הקודם שהי' בירידת והתפשטות האור האלקי בבחי' עשי' וכאן העונג הוא בהמנוחה ושביתה דוקא כו'.

והנה נת"ל דהעונג בהמנוחה באדם הוא מפני היגיעה והעייפות בהמלאכה שתקצר רוחו בעמלו שזהו כליון והפסק העונג, וע"כ כאשר תשוב רוחו אליו ה"ה מתענג בזה כו', וא"כ למע' בכח האלקי שהוא בלתי מוגבל כלל (שגם כח היותר אחרון הנק' בשם כח המעשה למע' ה"ה בלתי מוגבל כלל בהגבלת העולם וכ"ש במדרי' העליונות עד בחי' העונג כו') שהוא כח א"ס דאין סוף להתפשטותו כו', ואינו שייך עייפות ויגיעה ח"ו וכמ"ש כי לא ייעף ולא ייגע והוא מפני שאין חקר לתבונתו כו', והיינו להיותו כח הבלתי מוגבל משו"ז לא ייעף ולא ייגע כו', ולא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו כו', דאין ענין יגיעה ועייפות שייך רק באדם שכחו מוגבל ויש כליון להתפשטות כחותיו ע"י היגיעה כו', משא"כ למע' שאין חקר לגדולתו ולמדותיו וחכמתו וגם לבחי' כח פעולתו