תתקעה

פנים בבחי' ראי' ממש והי' כלי לזה שהי' אצלו בבחי' התיישבות כו', כי לא הי' בבחי' מהות ומציאות אחר כלל וע"כ הי' הראי' אצלו בבחי' התיישבות בתומ"צ כו', וי"ל שזהו בחי' שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא דאהרן הי' שודמ"ט להיות בחי' האה' בתענוגי' מלמטלמ"ע ומשה שוד"מ בחי' המשכת הראי' מלמעלמ"ט כו').

וזהו כמים הפנים אל הפנים דפנים תתאין הן בבחי' הסתכלות לגבי למע' ועי"ז נראים ומתגלים פנים עילאין כו', והוא ע"י לבושין דמצות שהן בחי' אבני שיש טהור תר"ך מצות כמשנת"ל שע"י נמשך גילוי האור, והן הלבושים שעשה משה ועשית בגדי קדש כו', והיינו שנמשך בהם וע"י גילוי אוא"ס כו', וזהו ע"י הקדמת האה' דרעו"ד אה' בתענוגים כנ"ל שעי"ז הוא בחי' הגילוי ע"י הלבושים דמצות כו'. והנה כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם ב' בחי' אדם אדם עילאה ואדם תתאה בחי' ז"א ומל', ופי' אדם תתאה היינו בחי' המל' כמו שהיא בבי"ע כו' וכמשנת"ל, וענין לב האדם אל האדם הוא בחי' העלאת מ"ן דבי"ע לבחי' ז"א דאצי' כו', ועז"א כמים הפנים אל הפנים דפנים תתאין ע"ס דאצי' מעלים מ"ן לפנים עילאין בחי' ע"ס הגנוזות ועושין עי"ז בחי' פנים למע' להיות המשכת מ"ד כנ"ל, שזה אינו דבר חדוש כ"כ להיות שאינו רחוק ערכם כ"כ שהרי גם אצי' הוא אלקו' ממש ואיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד כו', כן לב האדם אל האדם דאדם תתאה מעלה ג"כ מ"ן לאדם עילאה, דהגם

דבי"ע רחוק ערכם מאד מבחי' ז"א דאצי' שזהו עדיין ממדרי' עצמי' דאצי' ובי"ע הן נבראי' נפרדי' בבחי' יש כו', ומ"מ ה"ה מעלים מ"ן לבחי' ז"א דאצי', וכפי אופן העלאת מ"ן שלהם נעשה בחי' הפנים בבחי' אדם עילאה להיות המשכת מ"ד כו', וזה גופא הוא ע"י בחי' כמים הפנים אל הפנים שנת"ל דקודם האצי' הי' בבחי' עתיק וכן באוא"ס שלפה"צ ההעלאת מ"ן מיני' ובי' והו"ע גליף גליפו בטה"ע שנמשך חסד פשוט בעצמות א"ס בחי' חפץ חסד הוא להיות ההעלאת מ"ן תופס מקום שז"ע החקיקה בעצמות ע"י בחי' החסד כו' כנ"ל, וע"כ גם העלאת מ"ן דבי"ע תופס מקום בבחי' אדם עילאה כו'. והענין דמאחר שכללו' הענין דבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא לא מה שהדבר מחייב כן רק מפני שכך עלה ברצונו ית' כנ"ל, והרי מה שעלה ברצונו הוא העבודה דבי"ע כו', וכידוע דתכלית הכוונה הוא בעולמות בי"ע דוקא שז"ע במי נמלך בנשמותיהן ש"צ, היינו בעבודה דנש"י ובקיום המצות למטה דוקא דסוף מעשה זו היא דוקא שעלה במח' ורצון תחלה בבחי' הרצון הנעלם בחי' כי חפץ חסד כו' (וכמשנת"ל דשם הנמלך קדום כו'), וע"כ

לב האדם התחתון מעורר לב האדם העליון עם היותם באין ערוך ויש פרסא המפסקת ביניהם כו', וממילא גם ההמשכת מ"ד הוא שגם ההמשכה בבי"ע ה"ז אלקו' ממש כו', דכמו שההמשכה מבחי' פנים עילאין לבחי' פנים תתאין הוא אותו האור ממש כי הפרסא אינה פרסא המעלמת שהרי הפנים תתאין נראים בפנים עילאין כו', כמו"כ מה שלב האדם התחתון מעורר וממשיך מ"ד מאדה"ע ע"י העלאת מ"ן שלו ה"ז גילוי אלקו' ממש כו'. והנה לכאו' א"מ והלא בין אצי' לבי"ע הפרסא היא מפסקת ומעלמת כו', וע"ה שאינו בבחי' העלם גמור ח"ו מ"מ מה שנמשך הוא רק אור של תולדה לבד כו', איך הוא שמ"מ נמשך גילוי אלקו' ממש בבי"ע כו'. אך הענין הוא דמה שהפרסא היא בבחי' הפסק זהו בענין ההתהוות כו', אבל ע"י העבודה והעלאת מ"ן נמשך