תתקעא

הבאים מכח החכ' ההיולי העצמי המה באמת באופן אחר לגמרי מהשכליים שממקור השכל הנק' כח המשכיל והוא בחי' אור חדש כו' כנודע).

וכמו"כ יובן למע' בענין קריאת שמות והשבחים למע' הוא שע"י קריאת ש' חכם עד"מ נעשה בחי' החכ' בכח הנעלם שבה כו', דהנה למטה בנפש האדם הרי עכ"פ נמצא בו כח החכ' הנעלמה גם קודם שקוראין אותו בש' חכם, רק שאינו בבחי' גילוי כלל ולא בבחי' מקור לגילוי עד שההתגלות הוא התחדשות כו' כנ"ל, אך זהו רק בההתגלות לבד, אמנם למע' כ"ה בעצם הכח דקודם הקריאה אינו נמצא כלל בחי' החכ' בהעלם ונעשה ע"י הקריאה כו', וז"ע אין מציאות לגנוזות, דהיינו שהע"ס הגנוזות אינם בבחי' מציאות כלל, וע"י הקריאה הוא שנעשה, שע"י שקוראין אותו בש' חכם נעשה בחי' החכמה בבחי' כח נעלם, וע"י קריאת ש' חסיד נעשה בחי' חסד בבחי' כח נעלם כו', באופן שקודם הקריאה הוא פשוט בתכלית שגם בהעלם לא ימצא מציאות מקור אורות הנאצלים ונעשה רק ע"י הקריאה והעלאת מ"ן, וכמו שהגילוי מן ההעלם נעשה ע"י העלאת מ"ן (שזהו כן גם בכחות האדם כנ"ל) כמו"כ גם ההעלם נעשה באותו פעם מן עצמות הפשוט כו', וזהו שהע"ס הגנוזות אינם במציאות כלל מצ"ע ונעשים רק ע"י הקריאה והעלאת מ"ן

כו'. והנה הע"ס הגנוזות הם שמות פרטי' ונתהוו מכללות ענין שמו כו', וכמארז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד שהוא בחי' ש' כללי שלמע' משמות פרטי' כו', וי"ל שזהו מה שבאוא"ס ב"ה יש מקום שכאשר יקראוהו בש' חכם וחסיד יהי' התהוות הגנוזות כו' (וכמו עד"מ באדם למטה שע"י ידיעת עצמו מתעורר ע"י הקריאה ושבח כנ"ל, כמו"כ למע' ע"י בחי' שמו הגדול מתהווים הע"ס הגנוזות כו'), וי"ל שזהו החקיקה באוא"ס שיהי' תופס מקום ההעלאת מ"ן, דהנה מה שההעלאת מ"ן מעורר זהו מפני הפשיטות כו', וכמשנת"ל (ד"ה אח"מ) במשל המים דמפני שהן חומר זך וצלול ע"כ נראה בהם פנים המסתכלים בהם כו', דכמו"כ הוא באוא"ס דמצד הפשיטות ע"כ ההעלאת מ"ן מעורר כו', אבל מצד הפשיטות דאוא"ס הרי אין שום דבר תופס מקום כלל כו', וע"ז הוא החקיקה באוא"ס שההעלאת מ"ן יהי' בבחי' תפיסת מקום שימשיכו בחי' השמות הנ"ל (היינו שיתהוו הע"ס בהעלם ע"י הקריאה כו'), וכן באוא"ס שלפה"צ שנת"ל שם דקודם ההתעוררות ותחלת התגלות הרצון וקודם ההמלכה הי' הרצון בהעלם והוא בחי' חפץ חסד ושם קדום

הנמלך כו', י"ל דענין קדימת הנמלך זהו ההשרשה בעצמותו שיהי' תופס מקום העלאת מ"ן כו'. וזהו מ"ש בזהר בתחלתו בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע פי' הורמנותא דמלכא הוא רשות ורצון המלך כשעלה ברצה"פ לברוא כו', והוא כמא' כד סליק ברעותי' למברא עלמא כו', ואו' בריש הורמנותא פי' כשהוצרך בעל הרצון שיתגלה רצונו ויהי' הרצון לברוא כו', ולא הי' למטה מי שיעורר אותו ברצון זה מאחר שהכל הי' עדיין בבחי' א"ס עצמו כו', והי' העלאת מ"ן מיני' ובי' כו', והו"ע במי נמלך בנשמותיהן ש"צ שעלה לפניו ית' מה שעתיד להתענג בנשמותיהן של צדיקים בעבודה שלהם במס"נ ובקיום התומ"צ כו', זה העונג עלה בבחי' העלאת מ"ן לפניו שעי"ז יתעורר ברצה"פ להאציל ולברוא כו'. ואמנם להיות כי בחי' עונג זה שמקבל מביטול הנשמות והנבראים לא נחשב עונג כלל בעצמו' אוא"ס מאחר שהנאצל נאצל רק מהארה דהארה לבד מעצמותו וכ"ש הנברא כו', וא"כ מה