תתקמז

פ"ז דבינה שהיא בחי' נשמה ה"ה בחי' גופא לגבי בחי' חכ' שהיא בחי' חי' כו'. והענין הוא כידוע דחכ' הוא בחי' ראי' שהוא ראיית המהות וכמו איזהו חכם הרואה כו', ובינה היא בחי' שמיעה שהוא בחי' מציאות לבד כו', והיינו מפני שהחכ' היא למע' מבחי' הכלים מאיר שם מהות האור ובינה שהוא בחי' תפיסא בכלים ה"ז בחי' מציאות לבד כו', והו"ע ברכה והודאה דחכ' היא ברכה וכמא' איהו ברוך בחי' יסוד אבא כו' (ואיהי ברכה בחי' מל' שמקבלת מחכ' כו') ובינה היא בחי' הודאה וכמא' בינה עד הוד אתפשטת כו', וההפרש ביניהם דברכה היא המשכת מהוע"צ האור כו' וכמשנת"ל (ד"ה חיי שרה), והודאה הוא כשאין העצם ידוע רק שמודה לבד, וכמו מודים אנחנו לך כו', וכמשל אדם המודה לחברו שעמו האמת ולא כמו שנדמה לו עד עתה והיינו שחכ' שהוא גילוי המהות ה"ז בחי' ברכה ובינה שאינו גילוי המהות ה"ז בחי' הודאה לבד כו', והרי בינה היא השגה ואיך היא הודאה לבד, הענין הוא שההשגה היא במציאות הדבר אבל בעצם הדבר הוא בחי' הודאה לבד כו', וכמו בהתבוננות דה' א' שענין זה יכול להיות

בהשגה גמורה, לא מיבעי בחי' אחדות ה' מצ"ע אלא גם האחדות מצד העולמות ה"ז בהשגה גמורה בשכל דנה"א ובהנחה טובה איך שכולא קכל"ח ואיך שהעולמות בטלים כו', מ"מ ה"ז רק בהשגת המציאות לבד ועצם הדבר איך שהכל בטל אינו נראה כו', וכ"ה בכל התבוננות וכמו בענין ברי' יש מאין שמובן ומושג היטיב בשכל איך שההתהוות היא יש מאין וגם אופן ההתהוות דיש מאין הכל מושג ומובן בהשגה גמורה כו' וכמשנת"ל (ד"ה ואלה שמות), ומ"מ הרי עצם הענין איך שהאין מהווה את היש אינו נראה כו', וא"ז כמו בחכ' דאיזהו חכם הרואה שרואה את הנולד מאין ליש כו', משא"כ בבינה הוא רק השגת המציאות ובעצם מהות הדבר הוא בבחי' הודאה לבד כו', רק שע"י ההשגה דבינה ההודאה היא בבחי' קירוב ובבחי' ביטול כו', וזהו שבינה דוקא היא הודאה שהרי ההודאה יש בכאו"א שהכל מודים באחדות הוי' ובחדוש העולם כו' רק שזהו הודאה מרחוק כו', וכאשר משיג את הענין ומתבונן בו היטיב אז ההודאה בעצם הדבר היא בבחי' קירוב ובבחי' ביטול כו'. וז"ש יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה דבחי' הודאה שייך

בכל מעשיך אבל הברכה היא בחסידיך דוקא (ועמשנת"ל ד"ה פדה בשלום נפשי), וזהו ג"כ ענין אמת ואמונה כי אמת הוא מקרוב שנראה בעין השכל אמיתי' הדבר כו', ואמונה הוא מרחוק שמאמין שכ"ה האמת כו', רק שאמונה היא הודאה בלי השגה והתבוננות ומה שבינה עד הוד אתפשטת היא ההודאה שע"י ההשגה כו' וכמ"ש בסי' בדרושי ל"ג בעומר (ועמשנת"ל ד"ה ציון במשפט תפדה) (והנה בחי' ראי' יכול להיות גם למטה ממה שרואה למטה ביטול הגשמי אל הרוחני וכמו ביטול הגוף אל הנפש שהגוף בטל ונגרר אחר הנפש בדרך ממילא כו', וכמו"כ הוא בכל דבר גשמי שבטל אל החיות האלקי המחי' אותו כו', ובפרט בהראי' בהשמים והגלגלים איך שהן בטלים לאלקות בהסיבוב שלהם שמסבבים כלפי מערב כו' וכידוע הענין וכמשנת"ל ד"ה למען דעת, דכשירגיל עצמו בראי' זו בשמים וארץ גשמי' לראות ביטולם לאלקות שזהו בחי' ראי' חושי' ממש כו', יהי' בזה בחי' הביטול הרבה יותר מהביטול דהשגה כו', והיינו שיהי' הביטול בעצם המהות כו', דבהשגה והתבוננות הביטול הוא בבחי' הכנעה לבד אבל ע"י הראי' הביטול הוא בעצם מהות החומרי' כו', וע"ה שזה רחוק עדיין