תתכח

והגילוי הוא העצמי כו'. וכמו"כ יובן בנקודת ההשכלה כשנרגש בזה גם הפרטים ה"ז ידיעת אמיתתו של הענין (יותר מכמו שהוא בנקודה כללי' לבד כו' כנ"ל), וגם יודע ומרגיש איך ומה הוא כו', והידיעה היא בגוף ועצם הענין המושכל עוד ביותר מבהדברים קצרים הנ"ל שזהו קיצור הבא לאחר האריכות כו' (דגבי המשפיע הי' הענין תחלה באריכות ומשנה לתלמידו בדרך קצרה כו', והרי אינו דומה דברים הקצרים האלו להנקודת ההשכלה בעת שהשכיל את הענין שהאיר אצלו עצם המושכל, ואח"כ כשבא אצלו בענינים פרטי' הרי נתעלם עצם המושכל כו', וא"כ אח"כ כשמביא את הענין בדברים קצרים אין בזה גילוי העצמי כמו שהי' בנקודת ההשכלה כו', וגבי המקבל הרי זה מה שמקבל מזולתו ומשיג בחוש ההשכלה וההשגה שלו לא שהוא בעצמו השכיל את הענין כו'), אבל בנקודת ההשכלה שזהו הברקת וראשית התגלות השכל הרי מאיר בזה העצמי יותר הרבה מבהדברים קצרים כו', ויודע את העצמי כמו שהוא לאמתתו כו'.

קיצור. ובה"ע דהנה משארז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה זהו בבחי' מועט המחזיק את המרובה, והרי המקבל תופס בזה את העצם אבל אינו יודע אותו, וכשיודע אח"כ מהאריכות הרי תופס רק את ההתפשטות אבל אם בהדברים קצרים יודע את המרובה המוחזק בזה הרי יודע את הענין ומה הוא תופס בזה הרי את העצמי, שהרי לא נכנס כלל אל אריכת הפרטים, כ"א שבהדברים קצרים יודע הכל, וכמו"כ הו"ע נקודת המושכל ועוד שמאיר בזה העצמי יותר מפני שזהו קודם שבא אל הפרטים (משא"כ בדברים קצרים הנ"ל) ושהשכיל הוא בעצמו בכח חכמתו.

תג) ויובן מזה ענין הכוונה פנימי' שבמוח דהיינו מי שיש לו חוש ההשכלה באלקות לידע את הענין האלקי בנקודת ההשכלה גם מצד הפרטי' שבו ואינו מצטרך להשגת הפרטים (גם בדרך הפשטה שזהו בחי' פנימי' המוחין כו'), כי כבר יודע את הענין בנקודת ההשכלה כמו שהוא לאמיתתו כו', הרי תופס בזה את עצם האור האלקי היינו הנקודה העצמיות שנרגש ומאיר אצלו העצמי בבחי' גילוי ממש כו', והתפעלות הנפש בזה הוא בבחי' התפעלות עצמי למעלה הרבה מהתפעלות המדות גם בבחי' פנימי' שלהם הבאה מבחי' פנימי' המוחין כו', והוא שעצם נקודת המוח ועצם נקודת הלב מתפעל על עצם האלקות הידוע ומושג אצלו בבחי' נקודת ההשכלה כו'. והתפעלות זאת הו"ע קולו של משה שלמעלה מקול הלוים (דקול הוא התגלות התפעלות הנפש וכמו כל שיר וניגון שבא מהתפעלות והתלהבות הנפש וכמו כל בעלי השיר יוצאין בשיר כו', וז"ע מזמור שיר ליום השבת וכמ"ש בכתהאריז"ל דעיקר השירה הוא בשבת לפי שאז הוא עליית העולמות כו', והעלי' וההתכללות הוא ע"י שיר וניגון כו', וכן כל התפעלות ועליית הנפש

הוא ע"י השיר כו', ובא מכוונה והתפעלות פנימי וכמו שאנו רואים דאיזה פנימי' שבנפש שא"א לגלות בדבור ה"ז מתגלה ע"י השיר וכמו עונג פנימי או אהבה פנימי' ועצמי' כו' (וכמו נשיקין שבא מאהבה פנימי' כמו"כ הוא בשיר וניגון כו'), וז"ע שיר השירים שהיא התגלות האהבה הפנימי' והעצמי' דהקב"ה לכנס"י וכן מכנס"י להקב"ה שבא בשיר דוקא כו', וכן כוונה פנימי' שבמוח ה"ז בא בשיר וניגון כו', ויש בזה חילוקי מדרי' לפי אופן הכוונה הפנימי' כו'), דשיר