תתכג

הוא רק בבחי' מקיף שז"ע קדוש ו' כו', ואחרי הרעש אש בחי' האהבה דרשפי אש דברכה שני' דק"ש וק"ש כו', לא באש הוי' דעיקר ש' הוי' הוא היו"ד דש' הוי' כנודע, וי"ל דהיו"ד דש' הוי' מורה על התמידות וההווה וכמו ככה יעשה איוב שעושה תמיד כו', וזה עיקר ש' הוי' שהוא הי' הוה ויהי' כא' וע"ז מורה ענין התמידות דהיינו שלמעלה מהזמן, וכן ההוה מורה ע"ז וכמ"ש הרמב"ן בפי' הפסוק ואמרו לי מה שמו שהעבר והעתיד הוא בבורא בהוה כו', דהי' הוא עבר ויהי' עתיד כו' מורה על הזמן, אבל הוה הוא שאינו בעבר ועתיד וה"ה למעלה מהזמן, וע"כ היו"ד הוא עיקר שם הוי' כו', ופנימיות הענין הוא להיות דש' הוי' הוא באצי' והעיקר הוא היו"ד שזהו בחי' אצי' כו', והרשפי אש הוא מבחי' בינה ה' ראשונה דהוי' ואינו נמשך בזה היו"ד דש' הוי'. אמנם אי' בת"ז אית רעש ואית רעש אית רעש דלא ברעש הוי' ואית רעש דברעש הוי' כו', והיינו דמ"ש לא ברוח ורעש ואש ה' זהו בבחי' רוח רעש ואש דבי"ע, אבל כל המדרי' האלו ישנם ג"כ באצי' והן בחי' בי"ע דאצי' כו', ושם כולן הן בבחי' ש'

הוי' כו', וי"ל דהרי באצי' אבא עילאה מקננא באצי' דבכל המדרי' דאצי' מאיר בחי' היו"ד דש' הוי' וע"כ אצי' הוא בבחי' ביטול ואחדות כו', שזהו ההפרש בין בי"ע לאצי' דבבי"ע כל המדרי' האלו הן בבחי' מורגש, הן בחי' ההתלהבות דרוח והן בחי' הרעש ה"ה במורגש בבחי' יש כו', וגם בחי' האהבה ברשפי אש דק"ש ה"ה במורגש וכידוע דאהוי"ר דק"ש הן בחי' חו"ג המגולים, דזהו ההפרש בין ק"ש לשמו"ע דשמו"ע הוא בחי' עה"ח שזהו חו"ג המכוסים באימא, וק"ש בחי' חו"ג המגולים שהן האהוי"ר דבהתגלות הלב שזהו בבחי' מורגש כו', אבל באצי' הכל הוא בבחי' ביטול ובלתי מורגש כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה ששים המה מלכות בענין ונהר יוצא מעדן דבאצי' בחי' בינה היא בבחי' אחדות עם בחי' החכ' רק בבריאה ומשם יפרד כו', והיינו לפי שבאצי' מאיר בחי' היו"ד דש' הוי' ע"כ שם הכל הוא בבחי' ביטול כו', וזהו דכל המדרי' הם שם בבחי' ש' הוי' כו'. וב' מדרי' הנ"ל זהו בחי' חיצוני' המוחין ובחי' פנימי' המוחין דבעבודה בבחי' חיצוני' המוחין (שזהו העבודה דנשמות דבי"ע) הכל הוא בבחי' יש

ומורגש כו', אבל בהעבודה דבחי' פנימי' המוחין הוא בבחי' ביטול כו', דהעבודה בבחי' פנימי' המוחין עיקרה הוא בנשמות דאצי' (וי"ל שזהו בנשמות דבחי' אצי' שבבי"ע, כי אצי' ממש הרי מבו' בסש"ב פל"ט שזהו למעלה מבחי' השכל והשגה כו', דגם בבחי' המוחין זהו למעלה גם מבחי' פנימי' המוחין כו' וכמשי"ת, והעבודה דבחי' פנימי' המוחין שזהו עצם בחי' נשמה י"ל שזהו בחי' אצי' שבברי' כו'), שהן בבחי' ביטול בתכלית כו'. והענין הוא דהנה ידוע שיש בחי' קלא דאשתמע וקלא פנימאה דלא אשתמע, ויש להבין בחי' קלא דלא אשתמע איך שייך לקרותו בשם קול מאחר שהוא בפנימיות דלא אשתמע לזולתו כלל, אך הנה ידוע דקול הוא שמורכב מג' בחי' אמ"ר כו', וכשם שהקול היוצא בהתגלות מורכב מאמ"ר כמו"כ גם ההבל פנימי דפנימי' הלב מורכב ג"כ מאמ"ר, רק שהוא אמ"ר פנימאה שאינו מורגש אל הזולת כו' (עמשנת"ל פשל"ה ושל"ו), וכמ"ש בזהר ע"פ אין אומר ואין דברים דקאי על מ"ש קודם יום ליום יביע אומר קאמר ע"ז אין אומר כו', דלאו איהו כאמירן דעלמא דאשתמע ואמר זה לא אשתמע כו', וכמ"ש בסידור בשבת ברכות ע"פ זה, וזהו שמצינו ל' צעקה גם בפנימי' הלב וכמו צעק לבם אל