תתח

הצמצום גם כשמאיר האור הפנימי אינו מובדל לגמרי מהחיצוני' כו', וע"כ חיצוני' השכל אינו מתבטל בזה רק שזה גופא הוא בלתי מוגבל אצלו שמאיר בו ריבוי אור ואינו מוגבל בהתפשטות שלו כו', וגם שיודע ומבין גם את החיצוניות בכמה אופנים שונים כו', שהרי גבי המקבל לבד זאת שהשכל מוגבל אצלו בהתפשטות שלו ה"ה יודע את הענין רק באופן הזה שהשפיע לו, ובאמת כל אור שכל יכול להיות בכמה אופנים שונים ושכל האופנים הם אמת (ובאים מנקודה אחת כו' וכמ"ש במ"א), וכן הוא בהמשפיע כשמאיר בו אור הפנימי ה"ה יודע ומשיג את החיצוני' בכמה אופנים שונים כו' והיינו שהחיצוני' הוא בבחי' בל"ג כו'. ומכ"ז יובן ענין ה' אחד שהעולמות גם אחר שנתהוו הם בטלים ומיוחדים בתכלית, ולא שהם כאלו לא נתהוו רק שגם כמו שנתהוו ה"ה בבחי' ביטול שאינם בבחי' מציאות בפ"ע כ"א בטלים בתכלית כו', וכ"ז ביכולת גם הנה"ב להבין הענין ע"י לבושי השגה הנ"ל, ושיהי' הביטול בזה עכ"פ שלא להפריד את הדברים הגשמי' ע"י תאוות לבו, דבאמת הכל בטל ומיוחד כנ"ל ורק כשהאדם מתענג בזה בתענוגי

בנ"א ה"ה מפריד את הדבר, כי גם את העולם נתן בלבו שהעולם נתון בלבו של אדם כו', וההתבוננות הנ"ל פועל בהנה"ב שעכ"פ לא יפריד הדברים מאחדותם כו', דבנה"א ע"י התבוננות בה' אחד הוא בבחי' ביטול ממש שנכלל ממש באחדותו ית', ובנה"ב הביטול הוא שעכ"פ לא יפריד כו', או שהדברים הגשמי' שלו יהי' בהם ענין אלקי כו' והיינו שכל דבר שאין בו ענין אלקי לא יעשה הדבר ההוא, כ"א הוא עושה רק מה שיש בזה ענין אלקי כו', וזה נעשה יותר ע"י ההתבוננות בה' אחד מלמעלמ"ט דהיינו שהכל הוא אלקו' כו', וע"כ לא ישמש בשום דבר שלא לצורך ענין אלקי כ"א מה שיש בזה ענין אלקי כו'. אמנם עיקר ההתבוננות השייכה לנה"ב הוא ההתבוננות דבשכמל"ו והוא דמה שהעולם נתהווה בבחי' יש זהו מההארה האלקי' שבערך העולמות וזהו בשכמל"ו כו', וההתבוננות בזה הוא איך שבכל דבר יש אור וחיות אלקי והעיקר הוא האלקו' כו', וגם באופן האור והחיות האלקי כו' שע"י אריכת ההתבוננות הזאת נעשה ביטול פנימי בהנה"ב שרוצה באלקות והו"ע ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו', והיינו שנעשה כלי

לאור הנה"א להיות גם הוא בבחי' אה' לאלקות כו' (וכמו"כ אח"כ בעסק התורה מאיר האור ג"כ בנה"ב כו'), ואז הוא במדרי' אדם א' דם שהדם הוא הנה"ב נעשה כלי לא' הוא הנה"א שמתחברים יחד כו'.

קיצור. ובנה"ב עצמו פסוד"ז הוא החקיקה מבחוץ, שע"י ההתבוננות בענין ברי' יש מאין שזה למעלה מהשגה, והשגת השכל הוא שמוכרח שכן הוא, ואופן ההתהוות והפלאת הענין, מתעלה עי"ז ונעשה מובדל מהחומריות (והוא כעין שינוי המהות ולכן הוא מענין האלקות הבלתי מושג), והחקיקה מבפנים בברכת יוצר שהאו"מ דשרשו ומקורו עושה בו ההטי' לאלקות, והתבוננות דה' אחד עיקרה שייך לנה"א, ומ"מ יכול להיות מושג גם לנה"ב, דהתהוות המציאות הוא מהצמצום, ולגבי אוא"ס אין הצמצום מעלים ומאיר בגילוי גם לאחר הצמצום, וממילא העולמות מתבטלים, ולא שמתבטלים בבחי' העדר כ"א שהמציאות אינה מציאות, ומבו' משל ע"ז משכל, ובנה"א פועל זה ביטול ואחדות ממש, ובנה"ב הוא שלא יפריד הדברים מאחדותם, או שיהי' בהם ענין אלקי