תתז

הביטול דשרפים ואופנים איך ששרפים אומרים קדוש ברצוא וצמאון גדול להכלל בעצמות א"ס ב"ה ונק' שרפים שנשרף כל מהותם ברשפי אש הצמאון הזה כו', ואופנים אומרים ברוך שכל מבוקשם הוא שיתברך כבוד ה' בחי' המל' ממקומו משרשה ומקורה העצמי ויהי' גילוי העצמיות בעולם כו', דכאשר נמשך מבחי' עצמות א"ס במל' אז נמשך גילוי העצמות בעולם כו', ולהיות דהנה"ב שרשו משמרי האופנים ע"כ ההתבוננות בהביטול דשרפים ואופנים ה"ז פועל הביטול בנה"ב שיהי' בו הטי' לאלקות כו', ועם היות שאין בו עדיין בזה השגה פנימי' ושירצה באלקות, הנה האו"מ מהביטול דשרשו ומקורו (והו"ע האש של מעלה דנה"ב כו' וכמ"ש בדרוש יו"ט של ר"ה, רס"ו) פועל בו ההטי' עכ"פ לאלקות כו', שזהו התחלת החקיקה מבפנים כו'. ואח"כ בהתבוננות דה' אחד הרי ידוע דהתבוננות זאת והביטול דאחדות ה' הוא בנה"א דוקא, להיות דאמיתית השגה הזאת ושיונח הענין בנפש הוא בנה"א דוקא וכ"ש שהביטול באחדותו ית' זהו רק בנה"א כו', מ"מ יכול להיות השגה זו גם בנה"ב שיבין היטב איך שבאמת הכל בטל ומיוחד כו', שהרי

זאת מושג ומובן היטב דהתהוות המציאות והישות הוא דוקא מבחי' הצמצום והעדר האור והגילוי, דמגילוי אור א"א להיות מציאות יש כו', וכמו שמרגיש האדם בעצמו בבחי' המציאות שבו, וכמו בהאותיות דאותי' הדבור הן אותי' מורגשים אל הזולת ואותי' המח' הן אותי' דקים ורוחני' שזהו מפני שבמח' מאיר אור הנפש יותר ע"כ האותי' רוחני' יותר, ובדבור האור מצומצם וע"כ הן אותי' מורגשים כו', וכמו"כ יובן דהתהוות מציאות היש הוא דוקא ע"י הצמצום שהוא בחי' העדר האור והגילוי כו', וג"ז מובן שלגבי אוא"ס אין שום דבר מעלים ומסתיר ומאיר האור בגילוי לאחר הצמצום כמו קודם הצמצום כו', שגם זה מרגיש האדם בעצמו בבחי' הצמצום וההעלם שאדם מצמצם ומעלים גילוי הכחות שלו, הרי ביכולתו שאחר שמצמצם יאיר האור בגילוי ממש כמו קודם שצמצם א"ע כו', ועומק הענין בזה דכאשר מאיר גילוי האור לאחר שצמצם א"ע הנה הדבר שנתהווה עי"ז אינו מתבטל לגמרי, שהרי בהצמצום שצמצם א"ע נתחדש איזה דבר, והדבר הזה שנתחדש אינו מתבטל לגמרי כאשר מאיר האור והגילוי להיות כאלו לא נתחדש דבר

רק שהדבר גופא אינו בבחי' מציאות כו'. ויובן זה בהמשל הידוע מהשפעת השכל מהמשפיע אל המקבל הרי בהמשפיע בגילוי אור שכלו לעצמו אינו ניכר כלל חיצוני' השכל השייך אל המקבל, וזהו מפני שהמשפיע עומד אז למעלה מערך המקבל ומובדל מזה לגמרי ע"כ אינו ניכר כלל השכל השייך אל המקבל רק שנמצא כלול בהעלם כו', וע"י הצמצום שמצמצם ומעלים אור שכלו בעצמו נמצא בו חיצוניות השכל השייך אל המקבל, והיינו מפני שאז הוא בבחי' שייכות אל המקבל משו"ז נמצא האור שכל השייך אל המקבל כו' (ולכן דוקא כאשר צמצום והעלם שכלו בעצמו הוא בשביל השפעה אז דוקא ע"י הצמצום נמצא וניכר חיצוני' אור השכל כו' וכמ"ש במ"א). והנה המשפיע גם לאחר שצמצם א"ע ביכולתו להאיר אור שכלו העצמי כמו קודם שצמצם א"ע, ומ"מ גם אז אין חיצוני' השכל מתבטל רק שרואה בחיצוני' השכל כל הפנימיות והעצמיות כו' אבל אינו מתבטל לגמרי, וזה מפני שגם כשמאיר אצלו אור הפנימי הוא ע"י הצמצום והיינו שאינו מובדל מהחיצוני' כמו קודם שצמצם עצמו שהי' מובדל לגמרי מהחיצוניות, ואחר