תשיח

קיצור. ובת"ז דבינה נק' כה, וברע"מ משמע דכתר נק' כה, וצ"ל שזהו בחי' חיצוניות הכתר דמות הפנימיות, והענין דאי' בפרדס דכתר הוא העלם הראשון על אוא"ס, דהנה עונג עצמי ורצון התפשטות העצם, והתפשטות הוא לבוש שאינו עצם, והוא מעלים על העצם, וכמו תענוג בקרירות הוא עצמי יותר וקשה לתקן יותר מתענוג בהתפעלות שהרצון מעלים ומחליש את התענוג, וי"ל דמ"ש בתו"א ואדרבא המאור הוא בהתגלות, הגם שזה למעלה מהעלם וגילוי, הנה הרגש המאור הוא ע"י צמצום האור.

שנ) ועוד זאת שזהו כמו לבוש המעלים על הפנימי' כו'. והענין דהנה ידוע דאית רצון ואית רצון אית רצון שנק' רצון התחתון והוא הרצון שבא ע"פ חיוב השכל שיש טעם להרצון שהשכל מחייב שצריכים לרצות כך כו', אם שזהו הרצון של המדות כמו אהבה שע"פ הטעם או שזהו רצון שלמע' מהמדות כ"א פנימי' המדות כו', והוא מה שהאדם יכול לרצות דבר שאינו ע"פ טבע המדות וכמו לשום רגלו במים חמים ביותר או להרעיב ולסגף א"ע כו', והוא מצד הטעם שהשכל מחייב שצריך לעשות כן ויש לו רצון לזה וגם יש בזה תענוג מפני שהוא תקון לנפשו כו', דלכן מותר להתענות ת"ח בשבת מפני שנפשו עגומה עליו והתענית הוא תקון לנפשו ע"כ יש לו תענוג בזה וכמ"ש במ"א כו'. ואית רצון הנק' רצון עליון שלמע' מהטעם וכמו שתוק כך עלה במח' ואינו יכול להשיב טעם ע"ז, ובאמת אין זה בדרך עקשות ח"ו ויש טעם כמוס להרצון כו' דכל רצון יש לו טעם אם טעם שכלי או טעם ועונג (וגם רצון עצמי יש בו עונג עצמי רק ששם אין העונג סיבה אל הרצון כו' וכמ"ש במ"א) שמחמתו הוא רוצה כך כו', רק שהטעם

א"א לבוא בהמקבל שיתקבל אצלו כו', להיות כי ענין הטעם הוא אור פנימי שהוא גילוי ממש ואופן הגילוי הוא שיתקבל בפנימי' בכלי המקבל כו', וע"כ כאשר השכל והטעם הוא שלא לפי"ע כלי המקבל א"א שיגלה לו הטעם בזה כו'. ויש בזה אופן שהטעם הוא בעצם למע' מגילוי להיותו עצמי ביותר וא"א להתגלות כו', כי בד"כ אור שכל הוא בחי' אור עצמי כי הוא מהתענוג שבנפש דמה ששכלו מחייב כך הוא מפני שתענוג הנפש שלו הוא באופן כזה כו' כנודע, אך כאשר יש בזה התגברות השכל יותר מן התענוג דהיינו שהתענוג בא במהות שכל ה"ז בא בהתגלות ותפיסא בהמקבל כו', וכאשר ההתגברות בזה הוא מבחי' התענוג יותר מהשכל (שהוא הגישמאק בהענין יותר מהשכל כו') א"א להתקבל בהמקבל כו', וזהו הנקרא טעם כמוס וסתום שאצלו נמצא טעם ועונג בזה (והיינו שאצלו יש ג"כ שכלי בזה רק שהוא ביותר בהגישמאק של השכלי כו'), רק שא"א לגלותו להזולת כי לא יתקבל אצלו מפני שהמקבל אין לו הטוב טעם בהענין שכלי (היינו הגישמאק) שיש להמשפיע וע"כ לא יתקבל אצלו כו', והטוב טעם א"א ליתן ולמסור אל הזולת

כמו ההשגה שאפשר להבינו את הענין ע"י לבושי השגה שמלביש את הענין בכמה דברים וענינים עד שיבינו גם הזולת כו', אבל את הטוב טעם א"א למסור להזולת כו', וע"כ בהיות שאצלו הוא ביותר בהטוב טעם והגישמאק בהענין לכן א"א לו לגלות זאת אל המקבל כו' (ומ"מ בריבוי השפעות וקבלת ההשגות דהמקבל מהמשפיע ה"ה מקבל במשך הזמן גם את הטוב טעם של המשפיע בענין שכלי כו', והיינו שהסתימות הזאת היא סתימות שסופה להתגלות