תשט

בהתגלות הלב כו', אלא גם בחי' פנימי' הלב דההתבוננות בזה הוא בבחי' פנימי' המוחין בעצם ענין האלקי שלמע' מלבושי השגה ובא בגילוי בלב כו', מ"מ אינו דומה ממש כמו שהוא במוח כו', וכמ"ש במ"א בענין סודות התורה כאשר בא מהם ההתפעלות בלב, וכמו גחין ר"ש ונשיק לעפרי' שזהו התפעלות הלב שבא בדרך ממילא כו', דמ"מ אין זה כמו התפעלות המוחין ממש, וכמו שזלגו עיניו דמעות שהוא ההתפעלות במוח שלא בא בלב שזהו גבוה במעלה ובמדרי' בבחי' המוחין כו', דכמו שבא בהרגש הלב ה"ז נעתק קצת מעצמות המוחין ממש כו'. וזהו בהשגה דוקא לפי שכללות ענין ההשגה אין זה עצמות המוחין כנ"ל ע"כ כל שבא בבחי' המשכה ה"ז יורד ממדרי' למדרי' כו' שנקרא זה בשם ירידה כו', וזהו שבכללות הוא בבחי' ישיבה דהיינו בבחי' ירידה והשפלה כו'. אבל בחי' ראי' דחכ' גם כמו שבא בהרגש הלב דולבי ראה הרבה חכ' כו' אין בזה שינוי והעתקה כלל והעצם הוא הנמשך בכל מקום עד גם בבחי' עשי' וכענין בכל דרכיך דעהו כו' כנ"ל). אבל הירכין אינן מתייחדין עדיין עם הגוף כו', אבל שמו"ע שהוא בחי'

חכ' ברוך אתה ה' בחי' גילוי וראי' וכמ"ש והוי' עליהם יראה כו', הוא בעמידה דירכין וגופא כחדא דהיינו שנוגע הביטול גם בירכין כמו בהגוף דהיינו גם בהחיצוניות כו', וכן הוא בהביטול דשמו"ע שצ"ל בחיצוניות הגוף דוקא כו' וכמ"ש במ"א, והיינו לפי שהביטול דשמו"ע הוא הביטול דחכ' שמגיע גם בחיצוניות כו', וזהו כדכורא דקיימא בחילא שתוקף ההעמדה על רגליו הוא בקיום המעשה בתומ"צ (דבאמת זהו המעמיד ומקיים את כל הגוף דסוף מעשה עלה במח' תחלה ונעוץ תחב"ס דוקא, וע"י המעשה דוקא נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה כו', וכמ"ש צדקה תרומם גוי דפי' גוי ג' בחי' נה"י וא"ו הן מדות ויו"ד חכמה שכ"ז מתרומם ע"י הצדקה כו'), והיינו שגם במעשה יהי' מאיר הביטול כו', משא"כ מהתבוננות לבד יומשך האור והחיות בהמדות, אבל בכדי שיהי' ההשפעה גם בנה"י בחי' המעשה זהו ע"י הביטול מבחי' החכ' דוקא שלמע' מהשגה כו'. וזהו ג"כ החילוק הב' שבין ישיבה לעמידה שבעמידה מוגבה הראש יותר מבישיבה דהיינו הגבהת המוחין, כי בק"ש הוא בחי' מוחין דאימא ובשמו"ע בחי' מוחין

דאבא שהן נעלים הרבה יותר וע"ד שאינו דומה שמיעה לראי' כו', ועי"ז גופא נמשך עמידת הרגלים ע"י הגבהת הראש, שלפי שהחכ' והראי' גבוה יותר מבחי' ההבנה והשמיעה לכך נמשך תוקף וחיות למטה יותר היינו גם בבחי' ירכין כו'.

קיצור. ועוד שבינה היא בחי' מקבל כמו שמיעה מהזולת, ואיידי דטריד למיבלע שאין הענין מתעצם אצלו שהוא עצמו יודע את הענין, לא פליט למרחוק, כמו התלמיד כ"ז שאינו משיג בעצמו אמיתת הענין א"י להתרחק מהמשפיע, אבל חכ' ראי' שיודע בעצמו הענין שמתעצם אצלו, נמשך למרחוק כמו בכל דרכיך דעהו, דהרגש אחדות ה' הוא בכל עניניו. וזהו דבינה רוחב וחכ' אורך. וזהו דק"ש ישיבה שבמדות מאיר הענין, וג"ז בבחי' ישיבה שאין עצמיות המוחין ממש מאירים גם בפנימיות הלב, וכמו גחין ר"ש, ובנה"י אינו מאיר, ושמו"ע צלותא דמעומד בחי' ראיית המהות שמגיע גם במעשה, והוא העיקר דנתב"ס. והסיבה מפני שבעמידה הראש מוגבה משא"כ בישיבה, מוחין דאבא ומוחין דאימא.