תרפט

והב' לצורך ההשפעה בבי"ע כו'. והענין הוא דהנה בחי' מל' הוא בחי' דבור העליון שבא בריבוי התחלקות בצירופים שונים שהן כחות פרטיים להוות כל פרטי הנבראים כו' וכמשנת"ל פ' הנ"ל, וכמו שאנו רואים בהנבראים שיש בהם ריבוי פרטים עד אין שיעור והן בכללם ד' מיני דצח"מ שמתחלקים לריבוי גדול מאד בכל חלקי דצח"מ כו', שכ"ז הוא מבחי' דבור העליון דמל' שבא בריבוי צירופים כו'. והנה עד"מ בקול ודבור האדם למטה הרי הקול היוצא מהבל הלב ששם משכן המדות הוא פשוט ואין בו התחלקות כלל, ועם היות שהוא מורכב מאמ"ר כידוע מ"מ ה"ז הרכבה פשוטה עדיין שאינו בא בהתחלקות כו', וע"י ההרכבה הוא רק שבא בבחי' קלא דאשתמע כו', כי יש קול פנימי דלא אשתמע כלל שעז"נ אין אומר ואין דברים כו', והוא להיות שהקול בא מהבל הלב ששם משכן המדות ומהתפעלות והתעוררות המדות בא הקול (שא"א להיות דבור בלא מדה כו' וכמ"ש במ"א), וכפי אופן המדות כן הוא הקול היוצא מהם כו'. וקלא דמשתמע הוא שבא מהתפעלות המדות בבחי' התפעלות מורגשת והן חיצוניות המדות כו' שהקול בא ג"כ

במורגש כו', ומבחי' פנימיות המדות הבלתי מורגשים עדיין כו' וכמו מדות שכליים שמכוסים ונעלמים בשכל, דכמו"כ יש גם במדות שמאיר עליהם אור השכל והן גדלות המדות שמתעוררים ממילא מן השכל כו' וכמ"ש במ"א, ונת"ל דמדות אלו בלתי מורגשים כו', ע"כ גם הקול הוא בבחי' קלא דלא אשתמע כו' (ובמ"א מבו' דקלא דלא אשתמע הוא הקול שא"א לבוא בדבור כלל והוא שבא מעומק פנימיות הנפש, וכמו הצעקה פשוטה מעומקא דלבא דבע"ת שהוא קול פשוט שא"א לבוא בהתחלקות בדבור כו', ובזה גופא יש קלא פנימאה יותר והו"ע צעק לבם שאינו בא גם בצעקת הקול כו' וכמשנת"ל ומבו' במ"א), אבל הקול הנשמע ה"ה קול פשוט שאין בו התחלקות כו'. ומ"מ לפעמים בא הקול בקול שמחה ולפעמים בקול עצב, וכמו קול ענות גבורה וקול ענות חלושה כו', וזהו אינו מצד הקול בעצם רק מצד הרוח חיים שבו אם הוא בשמחה או בעצבות כו', וצ"ל שגם בהקול הוא בא בהתגברות יסוד א' מהרכבת הג' יסודות שבו, אם מהתגברות האש או מהתגברות המים כו' וע"י יסוד הרוח הוא בקול ממוזג וממוצע כו', וכן גם גילוי הקול או העדר

הגילוי שבו הוא ג"כ מהרכבת אמ"ר שבו, וכמו ניחר גרוני שזהו ע"י התגברות יסוד האש והתגלות הקול הוא מיסוד המים כו', וכן קול עב או קול דק הוא מצד היסודות איזה יסוד הוא בהתגברות כו' ועכ"ז הרי הקול בעצם הוא קול פשוט כו', וגם כמו שבא באותיות הדבור שהאותיות מחלקות ומפרידות אותו בהברות מחולקות שונות זו מזו, הרי הקול הוא פשוט ובלתי מוגבל בעצם רק מה שמצטייר בציורים שונים בהברות השונות כו', אבל בעצם מהותו הרי בהברה זו הוא אותו הקול ממש שבהברה אחרת כו', וגם אין הקול נפסק לעולם עד שגם הדבור יכול להיות לעולם וגם אם יחי' האדם אלף שנה יהי' הדבור בו כו' (ורק מחלישות גופו יכול להיות מניעת הדבור אבל מצד הקול אין מניעה כו'), ומ"מ הרי בא הקול בהתחלקות רבות בדבור שנחתך ונחלק לחלקים רבים מובדלים זמ"ז, וכמו כשצריך לומר אות א' הרי נמשך הקול רק לאות א' לבד ובהכרח שיופסק חלק מהקול פשוט להברת אות א' לבד וכן לאות ב' כו', וזהו בדבור דוקא מפני שההתגלות הוא הדבור כו', דדבר שאינו מתחלק בעצם הנה כשמתלבש באיזה כח