תרעג

אהבה שמלא בזה כל תוכיות הלב כו' מ"מ אינו באהבה מורגשת כלל כו' וכמ"ש במ"א, וגם נודע דבחיצוניות הלב א"א להיות אהוי"ר כאחד, דבשעה שהוא באהבה שזהו בבחי' קירוב ודביקות באלקות אינו בבחי' יראה שהוא בחי' הריחוק דוקא כו' כנודע, דהם שני הפכים וא"א שיעמוד בשני הפכים כאחד כו', משא"כ בפנימיות הלב דיכולים להיות שניהם וכמא' חדוה תקוע בלבאי מסט' דא ובכי' מסט' דא שיכולים להיות שניהם כא' כו', והוא מפני ששם אין העיקר החדוה והבכי' שהן בחי' חו"ג כו', כ"א העיקר הוא הקירוב והרגש נפשו באוא"ס ב"ה ומזה בא החדוה והבכי' שניהם כא' כו' (וכידוע בענין אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג כו').

קיצור. ובהק' הזהר מה שושנה חיצוניות המל' אית בה חיוור וסומק חו"ג בהתגלות, דכל גוון במל' להיותה פועלת בבי"ע, אוף הכי כנס"י פנימיות המל' שהחו"ג בה בהעלם, וההתגלות יכול להיות באו"א וכמו בבהמק"ד (ובמ"א שזהו מבחי' מוחין דגדלות, וה"ה מאירים בפנימיות), וכמו במדות שהחו"ג אינו בהתפעלות, ועד"מ השופט, ולכן אין עושין שינוי, וכמו"כ בפנימיות מל', והן בחי' דין ורחמים בלי גוון, ובעבודה הו"ע חו"ג המגולים וחו"ג המכוסים שיכולים להיות שניהם כאחד.

שכח) והנה בחי' חיצוניות המל' שיורדת לבי"ע זהו בחי' כח הפועל שבא בהתגלות לפעול כו', דפנימיות המל' דהיינו בחי' המל' כמו שהיא באצי' הגם שהיא שרש ומקור בי"ע שבאצי' (עמ"ש בפ' תרומה בתו"א בל' אדמו"ר נ"ע) והוא בבחי' אין השייך אל היש דבי"ע כו', דהיינו בחי' הרצון להוות עולמות בי"ע והוא בבחי' התגלות הרצון כו', וע"ז הוא השתל' הע"ס דאצי' שהן בבחי' ממוצע בין האוא"ס לעולמות הנבראים כו', דהיינו שיורד ממדרי' למדרי' עד שיהי' בחי' רצון גלוי להוות בי"ע כו', ומ"מ כ"ז הוא עדיין בהעלם באצי' שאין זה עדיין התגלות הפועל לפעול ההתהוות בפו"מ כו', וכמשנת"ל פ' שכ"ה דמבחי' פנימיות המל' הי' ההתהוות ע"ד כמו שנתהוו הנשמות כו', ולהיות התהוות יש זהו מבחי' חיצוניות המל' כו', ומבחי' פנימיות מל' הוא התהוות הצורה דהיינו הביטול שבנבראים כו' והו"ע והחכ' תעוז לחכם כו', וההתהוות שמבחי' פנימיות המל' (וכידוע דבמחשבה אחת נבראו כל העולמות, והיינו דכשעלה ברצונו ית' להוות הרי נתהוו כל העולמות ברצון, דכמו"כ בבחי' המל' כמו

שהיא באצי' שזהו בחי' הרצון להוות כנ"ל, הרי נתהווה הכל ועמשנת"ל פשי"ח, הנה התהוות זאת) הוא בבחי' הכנה בלבד, וכמ"ש ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה פי' בשמים הוא בחי' האצי' כו' שכ"ז הוא בבחי' הכנה לבד כו', וכמארז"ל ע"פ וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת במד"ר מקץ פ' צ"ב, ובשבת נא' כי שמחתני ה' בפעלך, ולכאו' אינו מובן והלא הבריאה הי' בשימ"ב וביום השביעי שבת ואיך אומרים בשבת דוקא כי שמחתני בפעלך. אך הענין הוא כדאי' במד"ר בראשית ספי"א אע"ג דאת אמר כי בו שבת כו' לא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים כו' שנא' פעלת לחוסים בך כו', והיינו דהפעולה דשבת הוא השפעת שכר הצדיקים כו', וכמ"ש שער החצר הפנימית כו'