תרסה

המל' שהספי' מתעצמים בה כו'. וידוע דמראה אינו אור עצמי כו', וכמו צורת האדם הנראית במראה ה"ז רק דמותו לבד כו', והיינו דבחי' מל' גם כמו שהיא באצי' ה"ה מ"מ שרש ומקור בי"ע שבאצי' כו', וע"כ האורות המתגלים בה אינם בבחי' אור עצמי דבחי' ז"א דאצי' כו'. ומה שכונסת ואוספת בתוכה כו' היינו שהיא מעלמת עליהם שז"ע בחי' ים דמל' שהוא בחי' העלם כו', דכללות האור הוא רק הארה לבד והיא מתעלמת בבחי' המל' כו', וההתעלמות היא בבחי' הרוממות דמל' שבזה היא מעלמת על האורות שבתוכה כו'. ובמאו"א כ' דמראה הנבואה הוא בחי' אספה"מ ושם שזהו בחי' לאה (בחי' מל' דבינה), וי"ל דכמו"כ בחי' המל' כמו שהיא באצי' היא בבחי' אספה"מ, וכמ"ש במ"א דקודם מיעוט הירח הי' המל' ג"כ בבחי' אספה"מ והיינו כמו שהיא פב"פ עם בחי' ז"א כו', ומה שהיא מ"מ שרש ומקור בי"ע י"ל לפ"ז שז"ע כרוב א' מקצה מזה וכרוב א' כו', דז"א ומל' הן ב' הבחי' שבהממוצע שבין אוא"ס לעולמות, דז"א הוא בחי' המשכה מלמעלמ"ט ובחי' מל' הוא להיות ההעלאה מלמטלמ"ע למס"נ באחד כו' כמ"ש בתו"א ד"ה

מי יתנך, וי"ל שזהו מבחי' המל' כמו שהיא באצי' שמאיר בה גילוי א"ס שזה פועל בחי' הביטול בנבראים כו', וי"ל שז"ע חפץ ה' המבו' בתו"א ד"ה נ"ח כו' מזוזה מימין בענין דבר ה' וחפץ ה' דדבר ה' הוא להיות מציאות היש כו' ובחי' חפץ ה' הוא להיות בחי' הביטול כו' (והוא התהוות החומר והתהוות הצורה כו'), וי"ל שזהו מבחי' הרוממות דמל' כו', ושושנה היא בחי' חיצוניות המל' שנשפלת בבי"ע להיות מקור לבי"ע ולהחיותם כו'. והענין הוא דהנה כתי' אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ואי' בלק"ת מהאריז"ל שהן ד' מדרי' מח' הרהור דבור ומעשה, כי הרהור אינו עצם המח' ממש רק היא פנימיות הדבור, ולכן אמרז"ל הרהור לאו כדבור דמי וכן הרהור לא עביד מידי, ולא אמר כן במח' דלאו כדבור דמי, לפי שמח' היא מהות אחר ואין סברה כלל לאמר דכדבור דמי כו' (ועמ"ש בע"ח שעמ"ז פ"ג דמח' הוא בחי' רצון היינו שהרצון פועל במח' תיכף דכמו"כ הוא באצי' כו', די"ל שזהו העיקר בהט"ס העליונות דאצי' דאיהו וגרמוהי חד כו', עם היות שגם בחי' המל' כמו שהיא באצי' ה"ה מיוחדת עם הע"ס

דאצי' וכמ"ש בהבי' דשחורה אני, ומשו"ז היא מ"מ בחי' הרהור שזהו ג"כ בחי' גילוי לעצמו כו' וכמשי"ת), משא"כ הרהור הוא פנימיות הדבור וע"כ יש מ"ד בגמ' דהרהור כדבור דמי, אלא שפסקו הפוסקים כמ"ד דהרהור לאו כדבור כו'. דהנה הרהור הוא שחושב צירופי אותיות הדבור, והיינו כשמצייר ומחשב במח' את האותיות כמו שהן בדבור זהו הנק' הרהור, וכמו הרהור לענין ק"ש היינו שמהרהר ומחשב תי' שמע ישראל כו', וכמו ב"ק מהרהר בלבו במ"ד פ"ג דברכות, דמח' הוא שמחשב המכוון בפסוק זה והוא איך שה' אלקינו ה' אחד כו' והוא כוונת הענין, וכמו אם כיוון לבו כו' שצ"ל כוונת ק"ש ליחדו ית' כו', אבל הרהור הוא שמחשב האותיות כו', וע"כ יש לה שייכות אל הדבור מאחר שזהו שמחשב אותיות הדבור כו', רק שהוא פנימיות הדבור שהרי זהו שמחשב לעצמו ואינו נראה ונגלה אל הזולת ודבור הוא שנראה ונגלה אל הזולת (ולכן אין יוצאין י"ח ק"ש בהרהור כי המצות צריכים להיות במעשה דוקא וכן בדבור בגלוי כו' (ויש בזה ג"כ מעשה דעקימת שפתיו הוה מעשה כו'), ויש מצות שהן חובת הלבבות כמו

אמונה ואהוי"ר כו' וכה"ג, וק"ש היא מצוה שבדבור דוקא, ומ"מ גם הכוונה מעכבת בפסוק ראשון של ק"ש כמ"ש בשו"ע סי' סמ"ך).