תקסז

רפ) וי"ל שז"ע כ"ע אע"ג כו' אוכם הוא קדם עה"ע ופי' אוכם הוא ל' שחרות שאינו בבחי' אור וגילוי מפני הביטול כו', ומבו' במ"א שזהו מפני כי חפצו להיות כלול בעצמותו הוא יש האמיתי היפך התגלותו להוות כו', ונודע מהבעש"ט בפי' שרפים עומדים ממעל לו שזהו מפני שרצונם ליכלל באוא"ס מעלה עליהם הכתוב כאלו עומדים ממעל לו כו' (ובאמת בכ"מ ששם הוא רצונו ה"ה כולו שם כי הרצון מושך כל הכחות איליו כו' וכמ"ש במ"א), וכמו"כ הוא בבחי' אוכם דכתר שמפני שחפצו ליכלל ביש אמיתי המאור מעלה עליו כאלו נכלל ולכן אוכם הוא כמו זיו השמש בכדור השמש עצמו עד"מ כו' (כ"כ בד"ה ואולם, רל"ד), וא"כ זהו כמו ביטול דאפס שלמעלה מהביטול דאין כו', דהביטול דאין הוא כמו שהאור הוא בבחי' התגלות שנרגש בו איך שאין זולתו ומ"מ הוא בבחי' אור כו', ואפס זולתו הוא בבחי' התכללות במקורו שאינו בבחי' אור כלל דלאו אינון נהורין כו', ולפ"ז הביטול דהוא לבדו הוא והביטול דעלי' והתכללות הן ב' הענינים דאין ואפס כו'. אמנם יש לדקדק במה שאו' כ"ע אע"ג דאיהו אור

קדמון כו' אוכם הוא כו' הרי דכ"ע הוא ג"כ בבחי' אור כו' (ועמ"ש בפרד"ס שער הצחצחות פ"ג דג' אורות קדמון צח ומצוחצח הן בחי' כח"ב שבכתר כו'), וא"כ איך נא' שהכתר הוא בבחי' אפס ממש כענין לאו אינון נהורין שהרי נק' בשם אור כו'. וי"ל עפמ"ש בדרוש וככה רל"ז ס"פ כ"ג ההפרש בין אוכם ללא ידע, דאוכם הוא בחי' ביטול לבד שמתבטל לפני עה"ע אבל לא ידע הוא שאינו בבחי' הרגש כלל גם בעצמו כו'. והענין הוא דהנה אי' בת"ז אוא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר דבחי' כתר הוא בחי' חיצוני' הכתר דבזה הוא הביטול דאוכם שמתבטל קדם עה"ע כו', ואוא"ס מלגאו הוא בחי' פנימיות הכתר בחי' עתיק הנק' רדל"א כו' שהוא בחי' לא ידע היינו שאינו מהות ידוע ומורגש בעצמו כלל כו'. וביאור הענין הוא דהנה הביטול דאוכם הוא רק העדר תפיסת מקום כו', וע"ד שרגא בטיהרא מאי אהני דבתוקף זריחת אור השמש אין אור הנר מועיל כלל אדרבא נחשך אורה כו', ומ"מ זהו רק שאינו בבחי' אור המאיר אבל ה"ה במציאות אור עכ"פ, והיינו שלא נתבטל בזה כל מציאות האור לגמרי שהרי ישנו להאור במציאות

רק שאינו מאיר כלל מפני אור השמש כו', דהביטול הזה הוא רק בההתפשטות לבד לא בהעצם כו', ולכן בהסתלק אור השמש כשהשמש שוקע מאיר אז אור הנר והיינו מפני שעצם מציאותו לא נתבטל גם בהיות השמש זורחת כ"א שנתבטל התפשטותה לבד כו'. וה"ז עד"מ כמו הקטן שמתבטל לפני הגדול שאינו תופס מקום בעצמו כלל, וכמו חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו מפני הביטול שאינו בבחי' התפשטות כלל כו', ומ"מ אינו מתבטל בעצם מהותו לגמרי, וזהו חכם אינו מדבר לפני כו' דדבור הוא התפשטות כו', והיינו הביטול בההתפשטות לבד לא בעצם המהות כו', שהרי הוא מ"מ חכם וא"א לומר עליו שאינו חכם כלל, רק שחכמתו אינו תופס מקום לגבי החכם גדול כו', ובאמת הביטול דהעדר תפיסת מקום הוא ג"כ ביטול בעצם המהות כו', דהרי מתבטל כ"כ עד שאינו תופס מקום בעצמו כלל ואינו נחשב בעצמו לחכם כלל (בל"א ער פארלירט זיך לגמרי), ומ"מ אין זה ביטול בעצם המהות ממש שהרי הוא מ"מ חכם כו', ולגבי הקטן ממנו ה"ה תופס מקום שהוא חכם לגבי' וגם ה"ה משפיע לו כו'. ועד"ז יובן בענין כ"ע אע"ג דאיהו אור

צח כו' שהוא בבחי' אור עכ"פ רק שלגבי עה"ע הוא בבחי' אוכם ושחרות כו', זהו ג"כ בחי' הביטול דכל"ח שהוא רק כלא