תקמו

הוא בהשגה פנימיות דוקא, והיינו שההשגה והעומק הוא בעצם הענין המושג לא בההשגה לבד כו', והיינו דטרדת נפשו אינו בההשגה כ"א בעילוי ההשגה (דיא רייכקייט וואס אין דער השגה איז) ובעילוי הענין המושג כו', שבהשגה גופא הוא בחי' העצמי שבהשגה כו'). ובד"כ הוא בחי' אור וכלי דכל ענין המושג ה"ה בבחי' אור וכלי כו', וכל אור המתלבש בכלי אינו בחי' עצמי כו', וממילא גם בחי' העומק שבזה הוא רק בחי' חיצוני' לבד מהנפש כו', משא"כ בראי' שאין זה בדרך אור וכלי כ"א מה שכח העצמי רואה עצם הדבר הנה כל עצמותו נמשך ונדבק בזה כו', וכמו עיניך יונים שהיונים מסתכלים זב"ז ומתענגים מאד מזה כו' (וה"ז בבחי' המשכה שאין כן בשמיעה כו'), עד שיש כח בראי' והסתכלות להוליד וכמו הסתכלות דבת היענה כו' וכמ"ש בע"ח שער הנקודים פ"א וכ"כ הבחיי, ואין זה רק מפני שמתלבש פנימית ועצמות הנפש במח' זו שבאה בהתלבשות בהבטת כלי העין ונמשך בזה בחי' העצמות ממש כו'. וברוחניות הו"ע לאסתכלא ביקרא דמלכא דבהסתכלות זאת נקשר ונדבק בכל עצם נפשו באוא"ס ב"ה והו"ע אהבה

בתענוגים להתענג על ה' עד כלותה ממש כו', שהיא למעלה באין ערוך לגבי האהבה שע"י השגה והתבוננות כו'. וכידוע ההפרש בין אהבה דאברהם לאהבה דאהרן, דאהבה דאברהם עם היותה ג"כ בבחי' ביטול דיחו"ע דכולא קמי' כלא חשיבא כו' ה"ה נק' אהבת עולם שבאה ע"י התבוננות כו', ואהבה דאהרן היא בבחי' ראי' דאהרן אותיות נראה כו' וכמ"ש בלקו"ת ד"ה בהעלותך הא'. וכמו"כ בחי' הראי' מלמעלה וכמו יראה כל זכורך כו' וכמו עיני ה' אל צדיקים עין ה' אל יריאיו שזהו בחי' גילוי המהות כו', שבהראי' דיראה כל זכורך נמשך להם גילוי אלקות על כל השנה כו' כמשנת"ל פרס"ה (ומצינו בראי' שפועל בגשמיות וכמו הכניסה בה עין הרע כו' וכמו נתן עיניו בו שע"י הראי' לקח את הטוב שבו כו' וכמ"ש במ"א, וכמו ראיית המעוברת שפועל בהולד כו'), וכ"ז הוא שבראי' נמשך בזה העצמות ותופס בזה מהות העצם כו'.

קיצור. וסבת הדבר דשמיעה מכח הבינה שהיא התפשטות ורחובות הנהר, ע"כ תופס ומחבר רק המציאות, וראי' חכ' שהיא כח עצמי נקודה עצמית הגם שהיא מקור להשגה, הרי גם בזה יש הדקות שאינו בא בהשגה והעיקר היא הנחה שכליות, ועצם החכ' היא ראיית המהות שלמע' מהשגה, ולהיותה ידיעה נמצא ממנה שכל. וגם נת' דחכ' היא מעצם הנפש, וע"כ תופס ומחבר העצם ולכן בראי' נמשך עומק המח' ועצמות הנפש משא"כ בשמיעה גם בטרדת השכל ה"ז רק השגה (ומ"מ ה"ז השגה פנימיות שזהו העצם שבהשגה), גם בראי' הוא המשכת העצם, עיניך יונים, לאסתכלא ביקרא דמלכא וכמו אהבה דאברהם הבאה מהשגה, ואהבה דאהרן מבחי' ראי'.

ער) והנה גם בהבל הדבור הגשמי באה כח המח' בהתלבשות שאם אינו חושב מה שידבר לא ידע מה ידבר, ובכל דבור ודבור מלובש מהמח' השייך לאותו הדבור כו', וגם מפנימיות המח' והרצון והתענוג מלובש בזה וכמשנת"ל פרס"ג, אך מ"מ אין גופה ומהותה של המח' נראי' כלל בדבור אלא הוא בהעלם במוחו לבד ומה שבהתגלות הוא הדבור כו', ואע"פ שבהבל הדבור יוצא הפנימיות שבמוח ולב