תקמה

מקור ההתפשטות לבד כו', ונקודה דחכ' כוללת בעצמה כל פרטי השגה, וה"ז בחי' כלל ופרט כנודע, וכל כלל ופרט הרי אין בכלל אלא מה שבפרט, הרי דנקודת החכ' כל ענינה שהיא בבחי' מקור להשגה דבינה ומה שהוא מקור להתפשטות הרי אין זה עצמי כו'. הנה לבד זאת שגם בנקודת החכ' כמו שהיא בבחי' שכל גלוי יש בזה עצמות שלמעלה מהשגה ואינו בא בהשגה והוא דקות הענין והאור המאיר בהענין בעת שנופל לו השכל החדש הרי אור זה אינו מאיר בהשגה, וכידוע שבעת ההשגה מתעלם האור (דיא רייכקייט) שבהנקודה, וגם אחר ההשגה בנקודת התמצית שיש בזה ג"כ ריבוי אור ה"ז האור הבא ע"י השגה דוקא לא האור שהי' מאיר בתחלה בהנקודה כו', ורק כאשר בא עוד הפעם אל הנקודה (כשזהו לצורך השגה פנימיות יותר כו') מאיר בו האור הקודם שבהנקודה כו' וכמ"ש במ"א, הרי שגם בהשכל גלוי דחכ' יש בזה עצמיות שלמעלה מבינה כו'. הנה לבד זאת הרי בחי' שכל גלוי דחכ' אין זה עיקר ענין החכ' כו', שהרי כל ענין החכ' הוא בחי' אין וביטול שזהו היפך ענין ההתפשטות שהוא בחי' יש ומציאות כו' וכמ"ש במ"א,

ומה שהחכ' הוא בחי' שכל גלוי זהו רק מה שנמצא מבחי' החכ' ענין השכל כו', להיות שהחכ' היא בחי' ידיעה עכ"פ לא כמו המדרי' שלמעלה מהחכ' כמו הרצון (ולמעלה הוא בחי' הכתר) שאינו בבחי' ידיעה כלל כו', והיינו שזהו למעלה מענין הטעם והדעת כו', והחכ' היא בבחי' טעם וידיעה כו' (וזהו שנקודת הכתר היא בלי שום ציור כלל והנקודה דחכ' היא בבחי' ציור עכ"פ כמו אות יו"ד להיותה בחי' ידיעה כו' ועמשנת"ל פקס"ג), וע"כ נמצא מזה נקודת ההשכלה שזהו שכל גלוי המקור לבינה וכוללת כל הפרטים שבבינה כו', אבל אין זה עצמות החכ' כו' דעצם החכ' היא הידיעה שע"י הראי' בעצם אלקות שזה מובדל בערך מהשגה דבינה כו' כנודע, וגם בנקודת ההשכלה גופא הנה מצד החכ' ה"ז בבחי' הנחה שכליות כו' וכמשנת"ל פמ"ב. הרי שהחכ' הוא כח עצמי שהרי גם בהשכל גלוי דחכ' יש בו אור עצמי שלמעלה מהשגה כו', ועיקר ענין השכלי שמצד החכ' הוא רק הנחה שכלי כו', ובעצם מהותה החכ' היא ידיעה שע"י הראי' כו', ובפרט לפי משנת"ל פר"ג דכח החכ' הוא מעצם הנפש שנק' נפש המשכלת לפי שהיא חכ' בעצם

מהותה כו', רק שהחכ' בא בבחי' כח שהוא חוץ לעצם הנפש כו' אבל באמת הוא עצמות הנפש כו', וע"כ גם כמו שבא בבחי' כח הוא כח עצמי כו'. וזהו סיבת ההפרש בין ראי' לשמיעה דשמיעה שהיא בחי' בינה שזהו רק כח מתפשט לבד ה"ז תופס רק דבר רוחני דהיינו רק בחי' המציאות לבד כו', וראי' שהיא בחי' חכ' שזהו כח עצמי ע"כ תופס דבר גשמי שהוא דבר עצמי ותופס עצם מהות הדבר כו', ולהיות שהראי' היא מכח החכ' שהיא כח עצמי לכן אנו רואין דבראי' מתלבש עומק המח' שכל עצמותו נמשך ומתלבש במח' זו כו', דכשם שבפעולת הראי' והשמיעה הרי הראי' תופס העצמי ושמיעה תופס המציאות כנ"ל, כמו בההתלבשות בהם הנה בראי' מתלבש עומק המח' שכל עצמותו נמשך בזה כו', וכמו בראיית איזה ציור נאה או בדבר האהוב לו הרי כל עומק מחשבתו וכל עצמות נפשו נמשך ונדבק בזה שא"א לו לזוז מזה כו' מה שלא יש באופן כזה בשמיעה כו', דהגם דבשמיעת איזה דבר שכל הרי מי שיש חוש לקבל נכנסים הדברים במוחו היטב והוא טרוד בזה בעומק מחשבתו כו'. הנה זהו הטרדא בהשגה לבד שזהו רק במציאות הדבר כו', וממילא אין כל העצמות שלו מקושר ודבוק בזה כו' (ובאמת ענין הטרדא בהשגה שמוטרד בזה