תקמד

מ"מ ה"ז כח רוחני שהרי אותיות אלו כמו שהן במח' שהאור הנפש מאיר שם יותר הרי אינן מורגשים כו' וכמ"ש במ"א, ומאחר שתופס דבר רוחני התפיסה היא רק במציאות הדבר ולא בעצם מהותו כו', דכל תפיסה רוחניות היא בבחי' המציאות לבד, וכמו בהשפעת השכל הרי מה שהמקבל תופס הוא רק מציאות השכל כו', דכשם שההשפעה מן המשפיע הוא רק הארה לבד לא עצם מהות השכל כנודע דלכן אינו מתהווה מזה מהות שכל אצל המקבל כו', כמו"כ מה שהמקבל מקבל מן ההשפעה הוא רק הארה שזהו בחי' חיצוניות כו', דהרי לא קאים אינש אדעתי' דרבי' כו' שהיא עומקה ופנימיותה הגם שישנה בההשפעה כו', ובאמת הרי השפעת הרב היא בחי' היולית לבד לגבי המקבל, ומשו"ז יכול להיות דשני מקבלים שמקבלים שכל א' מן הרב וזה תופס באופן כך וזה תופס באופן אחר, וכמשנת"ל פי"ג בענין שמאי והלל ששניהם קבלו מרב א' וזה קבל הענין לאיסור וזה להיתר, דזהו מפני שהשפעת הרב היא היולית עדיין כו', וא"כ מובן דמה שהמקבל תופס היא רק בחי' הארה לבד דהיינו מציאות הדבר ולא העצמי כו'. משא"כ ראי' תופסת דבר גשמי

שהרי הגשם דעשי' כמו האבן וכדומה ה"ה גשמי בעצם מהותו ונתפס ע"י הראי' הרי התפיסה בזה הוא שנתפס עצם המהות כו', דגם להדיעה הב' הנ"ל ה"ז עכ"פ שמעצם הדבר מצטייר בהעין ואין זה שתופס רק המציאות ואינו יודע כלל את העצם איך הוא, ובראי' ה"ה יודע את העצם כי זהו מה שמהות העצם מצטייר כמו שהוא כו'.

קיצור. והנה ראי' ושמיעה מחברים דברים הנבדלים אליו, שהרי הגשם הנפרד מצטייר במוחו ע"י הראי' (ב' דיעות הא' שיוצאים נצוצי אור מהעין הרי רואה עצם המהות, הב' שהדבר מצטייר בעין הרי עצם כח הראי' רואה, ולמעלה הו"ע בירור ראשון שבמקום המתברר, ובירור שני שנכלל באלקות). וכן ע"י שמיעה מתחבר קול ודבור הזולת, ולמעלה הוא שהמחדו"מ שלמטה עולה ונחקק למעלה דהנוטע אוזן הלא ישמע, אמנם ע"י מתחבר דבר רוחני, וה"ז רק מציאות הדבר, וכמו גם בהשפעת השכל מקבל רק הארה (וההשפעה היא היולית), ובראי' מתחבר דבר גשמי, ה"ז שהעצם מצטייר אצלו.

רסט) והנה סיבת הדבר הוא להיות דכח הראי' הוא מכח החכ' ושמיעה מבינה כנודע, והנה כח הבינה הוא בחי' התפשטות לבד דעש"ז נק' רחובות הנהר דמרחב הנהר הוא התפשטותו לבד כו', דמקום המשכת המעין הנובע זהו גוף ועצם הנהר ואינו במרחב כלל כו' (וגם אורך ההמשכה אינו עצם הנהר כ"א עומק נביעת המעין זהו עיקר מוצא המים כו', ומה שנמשך באורך ה"ז ג"כ רק התפשטות לא העצם ממש כו', רק שבאורך הוא שהעצם נמשך והולך כו', משא"כ הרוחב אין זה שהעצם נמשך כו' וכמ"ש במ"א), ומה שהנהר מתרחב לצדדין ה"ז התפשטות לבד כו' (ושם נהר הוא דבר הנמשך ומתפשט וכמו ונהרו אליו כו', וזהו רחובות הנהר כו'). וכמו"כ כח הבינה דענינו הוא השגה ה"ז בחי' התפשטות לבד כו', ולכן התענוג שבבינה הוא ג"כ בהתרחבות הענין דוקא דכל מה שבא הענין בהתרחבות והתפשטות יותר יש בזה תענוג יותר כו', משא"כ החכ' הוא כח עצמי ולכן החכ' היא בבחי' נקודה דוקא בלי התפשטות וכמו עומק נקודת המעין שהוא העצם כו', והגם דנקודת החכ' היא בבחי' מקור להשגה דבינה וכוללת כל הפרטים המושגים דבינה כו', וא"כ ה"ז רק