תקמב

בבחי' גילוי מן העצם כו' (דעצם הגילוי הוא בבחי' חידוש וכאשר נתחדש הגילוי ה"ה בבחי' גילוי מן העצם כו' וכמ"ש במ"א), ואין ניכר בזה האין ערוך כו', אבל בנבראים הגשמיים נראה ונגלה שהתהוותן הוא בדרך אין ערוך, וכאשר אנו רואין מציאות יש בהכרח שהתהוותו הוא מאין כו' ובזה נראה כח הא"ס כו'. וכן בהתמדת הפעולה שלהם שמתנענעים תמיד שאין זה בהנברא מצ"ע דלהיותו בע"ג בהכרח שיהי' הפסק לפעולתו כו', וגם החיות המלובש בו הוא בבחי' מדה וגבול כו', והתמדת פעולתו הוא בכח הא"ס דוקא כו', וכן מה שצבא מעלה קיימים באיש וצבא מטה קיימים במין כו' דבכ"ז נראה ונגלה כח הא"ס בראי' חושיות ממש כו' וכמשית"ל באורך. ובהתבוננות זאת נעשה התפעלות הנפש ביותר מבהתבוננות בענינים גבוהים ונעלים באוא"ס ב"ה שא"א להיות בבחי' ראי' ממש כ"א בבחי' שמיעה והשגה לבד, הנה בהתבוננות הנ"ל הגם שזהו רק בשו"א הגשמיים להיות שזהו בבחי' ראי' ה"ז עושה ביטל פנימי ועצמי בנפש האדם כו', וע"כ בכל התבוננות אלקי גם במדרי' הנעלות שהן בבחי' השגה לבד כו', צריכים להשתדל

כמה שאפשר להיות בהם בחי' הראי' חושיות שזה עושה בחי' הביטל ביותר כו'. וכמו בהתבוננות דיחו"ע איך דכולא קמי' כלא חשיב שא"א להיות בבחי' ראי' ממש רק בנשמות היותר גבוהות שהן נשמות דאצי' כו', מ"מ צריך כאו"א להשתדל כמה שיש באפשרי להיות בזה בחי' הראי' כו', והוא דמבשרי אחזה אלקה כמו שהאדם רואה בעצמו שהדבור שלו הוא מורגש אל הזולת והוא בחי' היש גבי זולתו, משא"כ המח' שנעלם מהזולת ה"ז גבי הזולת בבחי' אין כאילו אינו כו', וגבי עצמו הרי המח' היא העיקר שכל ההתגלות לעצמו הוא ע"י המח' דוקא וכל הנהגתו והשליטה על האברים שלו הכל הוא ע"י המח' דוקא, והדבור הוא כדבר טפל אצלו שא"צ לו לעצמו וכלא חשיבא אצלו, הרי מה שגבי הזולת הדבור הוא היש ומזה הוא מקבל והמח' היא אין, הנה גבי עצמו הוא להיפך שהמח' היא עיקר היש והדבור הוא אין דכל"ח כו'. וכן המח' לגבי השכל וכידוע דאותיות המח' הן בחיצוניות השכל אבל פנימיות השכל הוא שמאיר אור השכל ואין האותיות ניכרות כלל כו', הרי לגבי עצם השכל גם אותיות המח' הן כלא וכ"ש הדבור כו' וכ"ש

השכל של הזולת שהוא אצלו כלא ממש כו'. וכמו"כ יובן למעלה שהנבראים הן בבחי' יש בעצמם וגם ההארה אלקית שבקירוב אל הנבראים הוא בבחי' יש כו', ומה שלמעלה הוא בחי' אין כו', ובאמת למעלה הוא בחי' יש וכל מה שלמטה הוא אין כו', והיינו דבי"ע הן בחי' יש בעצמן ובחי' האצי' הוא בחי' אין אצלם, ובאמת נהפך הוא דאצי' הוא בחי' יש וכל דיירי ארעא כלא חשיבי כו', וע"י ההתבוננות בזה באופן הנ"ל שבא הענין בבחי' ראי' (הגם שאינו בבחי' ראי' חושיות ממש כמו בענין שאו מרום עיניכם כו', דשם הוא בבחי' ראי' חושיות איך שיש כח הא"ס בנבראים כו' וכאן אינו בבחי' ראי' חושיות ממש כו', ומ"מ הוא בבחי' ראי' דמבשרי אחזה כו' ורק מצד ריחוק והפלאת הענין אין זה בבחי' ראי' חושיות ממש כו') יהי' הביטול באופן אחר ממש בבחי' ביטול פנימי כו', וכ"ז הוא מצד מעלת הראי' על השמיעה כו'.

קיצור. וכדוגמת ראי' ודבור הוא גם בראי' ושמיעה, דאינו דומה שמיעה לראי' שתופס רק המציאות בהשגת שכלו, ובראי' תופס את המהות בראי'. ובעבודה הו"ע וראו מי ברא אלו, דבשו"א הגשמים נראה כח הא"ס בההתהוות