תקלה

מתבונן בהתבוננות אלקי בגדלות הבורא ולא יתפעל בלבו כ"כ, הנה כשאומר התבוננות זאת בדבור עי"ז דוקא יתפעל שז"ע סיפר שבחו של מקום בפסוד"ז כו' וכמ"ש וגדולתך אספרנה שבא בסיפור דברים דוקא ועי"ז הוא התפעלות הנפש כו'. וכן בקול ניגון שמעורר הכוונה פנימיות שבלב שלמעלה מהשגה, והיינו דבהשגה גופא ע"י קול הנגון מתעורר בכוונה פנימיות שלמעלה מהכוונה שבההשגה לבד כו', דקול ודבור דוקא מעוררי' פנימיות הנפש וכן התפעלות פנימי ועצמי בא בקול ודבור דוקא כו', וכן בד"ת צ"ל דוקא בדבור וכמ"ש ודברת בם וכתי' חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה דהחיות פנימי בא בדבור דוקא כו'. והנה ידוע דצעקת הלב הוא למעלה מצעקת הקול כו', היינו כשמגיע בעצם הנפש ממש שאינו בבחי' התפשטות כלל ע"כ א"א לו לבא בצעקת הקול כ"א בצעקת הלב וכמ"ש צעק לבם אל ה' כו' וכמ"ש במ"א, אבל בבחי' פנימיות ועצמיות הנפש שבא מ"מ בבחי' התפשטות ה"ז בא בהבל הדבור דוקא, וכל שהוא מבחי' פנימיות יותר בנפש ה"ז בא בדבור חזק יותר ועושה רושם גדול גם בזולת כו', וכן הוא בתענוג עצמי

שבפנימיות הנפש מתגלה בהבל הדבור לזולתו למשוך אותו אליו כמו ראוה מדברת כו', וכמו"כ בדברי חכמה שמגלה כל עומק השכל ע"י הבל חומר הדבור יותר מבחי' הצורה שבו שהן הצירופים שעפ"י אופן השכל כו', שהרי ע"י שמיעה בדבור מפי רבו יכנס הדבר חכ' בלבו יותר מע"י כתב גם שיכתוב באריכות יותר כו' הגם שהצירופי אותיות שע"פ השכל הן בכתב כמו בדבור ומ"מ ע"י הדבור קבלת והנחת הענין הוא באופן אחר לגמרי (עס לייגט זיך אפ גאר אנדערש) (והא דאותיות מחכימות היינו כשלא שמע הענין מהרב, וגם שזהו שמבין מהאותיות ביגיעתו והבנתו (ויכול להיות שיהי' בזה יתרון הבא בכח או"ח כו'), ובשמיעת דבור הרב הוא שמקבל והונח אצלו שכל הרב כו'). וא"כ מוכרח שיש בממשות ההבל מבחי' פנימית ועצמות כחות הנפש, וכל פנימית ועצם מהותה אשר מתגלה ברצון ותענוג ושכל ומדות ומח' כ"ז נמשך בהבל הדבור דוקא כו' (ובמדרי' דתיקון י"ל שז"ע במאנין דילי לא אשתמש אלא במאנין דילך כו' בזהר ויצא דקמ"ח ע"ב, דהכוונה בזה על הגילוי בביהמק"ד שהי' מדומם ובזה דוקא הי' גילוי אוא"ס ממש

כו', וכדאי' במד"ר פ' תרומה ולא עוד אלא שחיבב שלמטן כו' שהרי הניח את העליונים והשרה שכינתו למטה כו' דעיקר גילוי אוא"ס הוא למטה דוקא כו').

קיצור. והנה כל ענין התיקון הוא ע"י ש' מ"ה שממצחא דא"ק, דכל הגילוים גם המשכה עצמיות ושבבחי' העתקה הן ע"י הממוצע דא"ק, וש' ס"ג דתהו הוא מהבלים דאח"פ, ושם מ"ה דתיקון ממצחא דא"ק. ובאגה"ק דש' ס"ג מפנימיות א"ק וש' מ"ה הארה, אמנם הוא מיחוד ע"ב וס"ג. והענין דהנה הבל הדבור הגם שהוא לבוש נפרד (ולא כמו מעשה) דאותיות המח' הן כחומר וצורה לאור השכל משא"כ אותיות הדבור, והן כלים דאצי' וכלים דברי' דאור הנשמה הוא בהם רק בידיעת המציאות, ובאצי' הוא כלים דז"א וכלים דמל', עכ"ז חיות פנימי ועצמי מהנפש שבא בהתפשטות ה"ה בא בדבור דוקא (משא"כ מח' חיצוניות) וכמו דברים היוצאים מן הלב, וכמו תפלה מקירות לבו, וקול מעורר הכוונה פנימיות, ועומק השכל בא בחומר הבל הדבור יותר מבצורת אותיות הכתב. וי"ל שז"ע במאנין דילי' לא אשתמש אלא במאנין דילך.