תקלד

הנעשה שהרי אדם חס על מעשי ידיו כו' וגם פועל עילוי בהנעשה כו' דכאשר אדם גדול עושה איזה דבר ה"ז פועל עילוי בהדבר כו', רק זהו מפני שמ"מ נמצא בהפעולה רושם מכח הפועל כו', והוא שכח הפועל נפרד ממנו רק שנמצא בהפעולה כו' אבל הדבור אינו נפרד לגמרי ממנו כו'), והוא בבחי' לבוש הנפרד כו'. וכידוע ההפרש בין מח' לדבור דלבוש המח' הוא לבוש המיוחד והיינו להיותו לבוש רוחני שבערך השכל ופנימיות המדות כו', דעם היות שהמח' היא ג"כ אותיות מ"מ ה"ה אותיות דקים ורוחניים שבערך השכל והמדות כו', ולכן הן נובעים תמיד דכשם שאור השכל הוא תמיד כמו"כ האותיות דמח' הן ג"כ תמיד שמיוחדים בו כו', והגילוי הוא רק לעצמו כו', דאותיות המח' הן כחומר לצורה לגבי אור השכל שהן בערך זל"ז כו', משא"כ אותיות הדבור וגם הבל הדבור בא בהגשמה שנפרד מן השכל והמדות כו' ואינן תמיד דעת לדבר ועת לחשות כו' והן אותיות מורגשים כו', והגם שאותיות הדבור ג"כ כמו חומר וצורה כו', הנה זהו לגבי אור הבא בדבור שאין זה אור המיוחד כמו האור המתלבש במח' כו', וגם בזה צ"ל

שאין האותיות מיוחדים ממש שה"ה מ"מ אותיות שבאו בהגשמה כו'. ולמעלה בחי' מח' ודבור הן כלים דאצי' וכלים דברי' כמ"ש בע"ח שמ"ז פ"ג דכלים דאצי' הן אלקות ממש ומיוחדים ממש עם האורות דאיהו וגרמוהי חד כו', דהגם שהן בבחי' מציאות מ"מ ה"ה אלקות ממש כו', וכלים דברי' הן בחי' יש נברא דלאו איהו וגרמוהי חד גם לגבי בחי' האור המתלבש בכלים דברי' והוא אור הנשמה כו', וכמו באדם הרי אור וחיות הנפש הגם שהוא בגילוי ממש בגוף ומורגש בו ומ"מ הרי יודעים רק מציאות הנפש לא מהותו כו', כמו"כ הכלים דברי' אור הנשמה המלובש בהם נודע בהם רק בבחי' ידיעת המציאות לבד כו' וכמ"ש במ"א, וידוע דאור הנשמה זהו בחי' אצי' שבבריאה כו', ונודע ג"כ שיש הפרש גדול בין האצי' כמו שהוא באצי' לכמו שהוא בבריאה כו' וכמ"ש במ"א, וגם לגבי אור זה לאו אינון וגרמוהי חד בברי' כו', ובפרטיות באצי' גופא הן כלים דז"א וכלים דמל' כו', דכלים דז"א הן רק גווני האור שאינם לפעול דבר כ"א לגלות ולתאר את העצם כו', וכמו מראה וגוון הפרי שמורה על טעם הפרי כמו מראה הלובן

שמורה על המתיקות ומראה האודם על החמיצות כו', וכלים דמל' הן לפעול חוץ לעצם כו' וכמ"ש במ"א. ועכ"ז אנו רואין שיש בחי' חיות פנימי ועצמי מעצמות הנפש ביותר דוקא בהבל זה הגשמי שיוצא בבחי' חיצוניות מאד שהרי כל עיקר פנימיות נקודת הלב וכל בחי' עצמות שלו יבא בהבל הדבור הרבה יותר מבמח' כו', וכמו כאשר מדבר דברי אהבה וחשק שהדברים יוצאים מקירות הלב ונמשכים בהבל הדבור ונכנסים בלב השומע להתפעל באהבה או ברחמים כו', והיינו לפי שיש בגוף הבל הדבור היוצא מן הלב אור וחיות גדול מפנימיות הנפש שע"כ רוח הבל הדבור הגשמי פועל ועושה רושם גדול בלב השומע כו'. וכן להיפך במרת נפש או כעס פנימי יומשך בהבל הדבור כו', וכמו בתפלה מקירות הלב שבא בדבור דוקא וכמו וחנה היא מדברת על לבה כו', ושם הי' דבור בלחש כמ"ש רק שפתי' נעות כו' שזהו מצד הביטול ביותר, ה"ז בא בדבור ג"כ בבחי' קלא פנימאה דלא אשתמע כו' וכמו צלותא בחשאי כו', אבל מ"מ ה"ז בא בדבור דוקא, דכאשר יהי' במח' לבד ה"ז הוראה שאין בזה מפנימיות הנפש כ"כ וכאשר הוא מפנימיות הנפש

באמת ה"ז בא בדבור דוקא כו', ולולא בחי' הביטול העצמי שבזה הי' בא בדבור בקול דוקא כו'. וז"ע דקול מעורר הכוונה דכאשר