תקלג

נתנו מקום זל"ז ולא היו משפיעים ומקבלים זמ"ז כו', ונת' דזה שלא נתנו מקום זל"ז הי' מצד האור כו', דמצד האור הי' השפעה גם בתהו רק מצד תוקף הישות והמציאות לא נתן מקום לספי' אחרת רק אנא אמלוך ולא זולתו כו', ומה שלא היו משפיעים ומקבלים זמ"ז ה"ז מצד הכלים דההשפעה באופן כזה שעי"ז מקבלים מן המקבלים הוא בההשפעה שמבחי' הכלים כו', ובכלים דתהו לא הי' בהם השפעה כלל כו', ובתיקון נתתקן ב' הענינים תיקון האור להיות בבחי' מיעוט וחלישות שהוא בחי' הביטול ליתן מקום לספי' האחרת כו', וגם תיקון הכלים להיות משפיעים ומקבלים זמ"ז שזהו תכלית השלימות כו'.

רסג) והנה כל ענין התיקון הן תיקון האורות והן תיקון הכלים הכל נעשה ע"י שם מ"ה החדש היוצא ממצחא דא"ק כו', דש' ס"ג הוא ההבלים דאזן חוטם פה דא"ק וזהו בחי' התהו כו', והתיקון הוא מש' מ"ה כו'. דהנה ידוע דא"ק הוא ממוצע בין אוא"ס אל העולמות וכללות ענין האמצעי דא"ק הוא שרצון העצמות דאוא"ס שלפני הצמצום בענין העולמות בא בבחי' מחה"ק דא"ק כו', הן הרצון בבריאת והתהוות העולמות והן הרצון העצמי בהגילוים בעולמות (והכוונה בזה לא רק בהגילוים שלצורך העולמות היינו האורות שהן בערך העולמות כו', אלא גם הגילוים דאורות עצמיים שאינם בערך העולמות כלל כו') הכל בא בבחי' מחה"ק זו כו', ויש בזה המשכות שהן בבחי' המשכה עצמיות ובבחי' העתקה כו', וזהו שנק' אדם קדמון. דהנה גבי האדם כתי' נעשה אדם בצלמנו כדמותינו שהאדם התחתון נעשה בצלם ודמות שלמעלה, דמשו"ז חלוק האדם מכל הנבראים שכלול מהעליונים והתחתונים, וכדאי' במד"ר בראשית פי"ב דבשימ"ב בכל יום נברא מן העליונים או מן התחתונים והאדם נברא מן העליונים ומן התחתונים, וכל

המדרי' היותר גבוהות ישנם בהאדם לפי שנעשה בצלם ודמות שלמעלה כו'. וכמו"כ יובן בבחי' א"ק שזהו האדם הראשון שעלה במח' כבי' בא"ס הקדמון לכל הקדומים ה"ה בצלם ודמות כו', וע"כ כל מה שבעצמות הכל בא בבחי' אדם זה כו', ועם היות שבא בבחי' המשכה עצמיות ובבחי' העתקה ה"ז מ"מ בבחי' ממוצע, וכמ"ש במ"א בענין עתיק שהוא בבחי' העתקה וכן בבחי' פנימיות אבא פנימיות עתיק כו' (ועמשנת"ל פקס"ד ובפרקים שאח"ז בענין הממוצע דא"ק כו'). וכללות בחי' התהו והתיקון הכל הוא מבחי' א"ק, ותהו הוא מש' ס"ג שמהבלים דא"ק ותיקון הוא מש' מ"ה שממצחא דא"ק כו', ומבו' באגה"ק בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח דש' ס"ג הוא מפנימיות א"ק וש' מ"ה היוצא מהמצח הוא הארה לבד כו', וכן הוא בע"ח דהבלים דאח"פ הן הבלים ממש משא"כ ש' מ"ה שממצח דא"ק אין כאן הבל ממש כו', ומ"מ מבו' בע"ח דש' מ"ה הנ"ל הוא מבחי' ש' ע"ב דא"ק שהוא אור עליון באין ערוך לגבי בחי' ש' ס"ג כו', וכמ"ש בע"ח שער טנת"א פ"א דבש' ע"ב שבו אין לנו רשות לדבר כו', וע"י יחוד ע"ב דא"ק עם ש' ס"ג דא"ק ע"י

ריבוי האור יצא אור ש' מ"ה ממצחא כו'. וביאור הענין הוא דהנה אנו רואין במהות הבל הדבור שהוא מאמ"ר גשמי הבא מחיצוניות המדות שבלב ונעשה קול מורגש ויוצא בבחי' פירוד גמור לאויר לחוץ כו' (רק שאינו בבחי' פירוד לגמרי כמו כח עשי' שבא בדבר הנבדל לגמרי, משא"כ הבל הדבור הרי בא בזולת שהוא כמהותו ה"ז הוראה שאינו נפרד לגמרי כו', וגם שבדבור יש מפנימיות חיות הנפש ופועל הקירוב הזולת אליו וכמשי"ת, ה"ז הוראה שאינו נפרד לגמרי כו', וגם המעשה פועל קירוב קצת בהדבר