תקיד

בס"ד. ש"פ שלח, תרד"ע

ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל כו', וצ"ל מהו אומרו אל משה דהל"ל סתם ויהס את העם, וכי הי' הדבר נוגע אל משה יותר מכולם. גם מהו"ע כי יכול נוכל לה הלא כבר אמר וירשנו אותה מהו עוד כי יכול כו', ומשמע שזהו נתינת טעם על וירשנו אותה, וצ"ל מהו הנתינת טעם בזה, ובגמ' דסוטה אמרו עלה נעלה אפי' משה אומר לנו לעשות סולמות ולעלות לרקיע אנו עולים, וגם זה צ"ל מה"ע הסולמות כו'. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל דבמדות יש תוקף גדול יותר מבמוחין, דבמוחין יש שינוי דלפעמים משכיל כך ולפעמים כך והמדות אינם משתנים בעצם מהותן כו', מפני שהמדות הן התגלות הטבע שבנפש, דענין ההשרשה פשוטה שבנפש דכל העצם הוא בהשרשה זו ולפי אופן ההשרשה הוא התגלות כל הכחות, והמדות הן התגלות ההשרשה הפשוטה וע"כ יש בהם תוקף גדול כו', ומ"מ המוח שליט על הלב והנהגת המדות הוא ע"י המוחין כו'. ונת' שזהו כאשר המדות הן בחלישות דאז הן כלים לאור המוחין ומתנהגים על ידן, דכשהמדות הן בתוקף אינם בטלים אל המוחין רק כשהן בחלישות ה"ה בטלים אל המוחין ומתנהגים ע"י כו'.

רנד) וביאור הענין הנה אנו רואין דהגדלת המדות הוא מן המוחין שהרי הקטן מדותיו קטנים, והיינו גם כשהגיע לעונת המוחין, דכ"ז שלא הגיע לעונת המוחין ה"ה טבעי לבד, אבל גם כאשר הגיע לעונת המוחין להיות שכלו בקטנות גם המדות שלו הן בדברים קטני הערך וכשיגדל שמתגדל גם מדותיו הן בדברים גדולי הערך, הגם שהמדות הן מהות בפ"ע מן המוחין ואין התהוות עצם המדות מן המוחין, רק שהמוחין הן כמו מראה מקום אל המדות שמראה להם מה שירצה, דהמדות הן חפץ הלב שרוצה באיזה דבר הטוב, והשכל מראה לו שזה הדבר טוב ומתעורר בלבו לרצות בו, וכמו עד"מ כשאחד בא ומגיד לחבירו שנמצא אוצר במקום פלוני ה"ה מתעורר במדה לזה, הרי הרצון להאוצר כבר ישנו בו מקודם רק שלא הי' בהתעוררות כלל מפני שלא ידע שנמצא כלל, וכאשר זה הודיעו שנמצא אוצר והוא במקום פלוני ה"ה מתעורר ברצון לזה, וזהו שהשכל מראה את הדבר הטוב ועי"ז יתעורר המדה כו', וממילא לפי אופן הגדלת השכל שמראה לו טוב הדבר לפי אופן כזה הן המדות כו'. וזהו בד"כ שהגדלת המדות הן מן המוחין,

אמנם עיקר ענין ההגדלה שע"י המוחין הוא בהאור וחיות של המדה שע"י המוחין נמשך אור וחיות בהמדה, ועי"ז המדה היא לא בבחי' מציאות ולא בבחי' מורגש, עם היות שהמדה היא בהתגברות יותר וכמשי"ת מ"מ אינה בבחי' מורגש מצד האור והחיות שבה כו'. דזהו כללות ההפרש בין מדות טבעיים למדות שכליים, דמדות טבעיים הן חומריים ומורגשים ביותר בעצמן, ומדות שכליים אינם מורגשים כ"כ כו', וכמו שהנה"ב הוא טבעי ונה"א הוא שכלי, להיות דנה"ב הוא חומרי בעצם מהותו שיודע רק עצמו ומהותו במורגש ביותר, והנה"א הוא צורי בעצם, והיינו דעצם מהותו הוא ביטול והמשכה (א ציא) למה שלמעלה ממנו, והו"ע הרצון עצמי וטבעי שבנשמה שהיא בבחי' רצוא תמיד לאלקות (ועמשית"ל פ'), וזהו שהוא שכלי דהשכל הוא צורה בעצם כמשנת"ל פרנ"ב, וכמ"ש במ"א דהמוחין הן בבחי' עלי' והבדלה (ונז' לעיל פרל"ז) ובכל פרצוף הג"ר הן בחי' השבת שבו כו' (ובלק"ת ד"ה אם