תצה

בשבת הרי בי"ע עולה באצי' ומאיר אור האצי' בכלים דבי"ע, וכמ"ש במ"א בפי' ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו דהיינו שהכלים דברי' עולים באצי' ומאיר בהם אור האצי' כו', וכנ"ל שאור האצי' הוא בשבת בבחי' התיישבות והתאחדות בכלים דברי' כו', וכמו"כ בחי' בי"ע דז"א עולה ומאיר בהם היינו בט"ס דז"א בחי' הכתר שזהו בחי' אצי' שבו כו' כנ"ל. ולפמ"ש בלק"ת בהבי' דוהי' מספר י"ל שזהו גילוי בחי' אהוי"ר המכוסים דהיינו בחי' פנימיות הלב כו', ומבו' במ"א וית' ג"כ לקמן שזהו מבחי' פנימיות המוחין, דהיינו כאשר ההשגה היא בעצם הענין שלא בבחי' התלבשות בלבושי השגה, ואזי מאיר בלב ג"כ בחי' עצמיות המוחין ומתפעל ממילא בלבו בבחי' התפעלות פנימי ובלתי מורגש וכמו המוחין כו', וי"ל שז"ע ישראל כי שרית עם אלקים, דהנה מי ברא אלה נת' לעיל שזהו לידע ולהרגיש האין האלקי ולהיות ביטול היש לאין שזהו בחי' ה' שבשם אלקים, והעבודה היא בבחי' אתכפיא כו', אבל בחי' פנימיות הלב הוא בחי' גילוי ש' הוי' היינו בחי' ביטול אמיתי, והוא מדריגת ישראל כי שרית עם

אלקים כו', וידוע דעבודה דחול הוא בחי' יעקב עבדי, ועבודה דשבת הוא בחי' ישראל וכמ"ש בלק"ת ד"ה לא הביט און ביעקב וע"ש בהבי', ועמ"ש בתו"א בד"ה מזוזה מימין ובהבי' בענין גדול הוי' מכל אלקים שמושל על בחי' אלקים כו', ועמ"ש בהגהות לדרוש זה בס' תרט"ו, והגם שכתב שם שזה ענין ביטול היש, הנה הכוונה שם הוא על ביטול היש בעצם המציאות והוא מבחי' החכ' והו"ע והחכ' תעוז לחכם יותר מעשרה שליטין שבעיר, דעשרה שליטין הן העש"מ והוא בחי' האין האלקי שמזה הוא ביטול היש כו', והחכ' תעוז לחכם להיות בבחי' ביטול בעצם המציאות כו' וכמ"ש במ"א, ושם דהציור הוא מבחי' חפץ הוי' ובהגהות לשם דהציור הוא מבחי' בינה וזהו מי מדד, מי בחי' בינה כו' יעו"ש. גם י"ל ענין המשכת בחי' מי עפמ"ש במ"א בענין שיש ב' בחי' שושנה, כשושנה בין החוחים בחי' מל', ויש שושנת העמקים בחי' בינה, והן ב' בחי' כלה שבשה"ש דמבו' בלק"ת ד"ה שה"ש שהן ב' מס"נ דק"ש למס"נ באחד ובכל נפשך, והוא מ"ש כלתה נפשי לחצרות ה' שהוא ל' תשוקה והיינו תשוקת הנפש לידבק ולהיכלל באורו ית',

וז"ע בכל נפשך שהוא בחי' הרצון להכלל כו', אמנם למס"נ באחד הוא כמ"ש כלה שארי ולבבי אשתצי גושמא, והו"ע הכליון שמכלה ומבלה הכל (עמ"ש בהגהות הנ"ל פ"ג) והוא בחי' ד"ע שכולא קמי' כלא חשיב ממש כו', וז"ע שושנת העמקים העמקים מל' עומק בחי' העומק דש' הוי' (י"ל דהיינו בחי' עצם ש' הוי' שלמע' משם הוי' שבשם אלקים כו'), דשם הוא דיעה העליונה דיחו"ע איך שכולא קמי' כל"ח כו' וזהו בחי' בינה. והגם דנתבאר בזוהר דבחי' בינה א"א לקרוא בשם כלה, כי חו"ב הם תרדל"מ ובחכ' מאיר אוא"ס ב"ה, כי חכ' היא בחי' כח מ"ה דאוא"ס שורה במקום הביטול דוקא, וע"כ עיקר השראת אוא"ס בחכ', ונק' אחד האמת כו' וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה, וממילא מאיר גם בבינה כי הם תרדל"מ כו' (וצ"ל דהיינו בבחי' פנימיות בינה, דבחיצוניות בינה הרי מאיר רק השכלי דחכ' כו' וכמשנת"ל פמ"ב והיא בחי' ד"ת כו', ופנימיות בינה היא ההשגה בעצם הענין האלקי שבזה נרגש גם עצם האור כו' ועמשנת"ל פקל"ט בענין יחוד פנימי כו'), והיינו שאינו שייך לקרות בינה בשם כלה ל' כלתה נפשי ל' תשוקה

דענין התשוקה שייך על ההעדר כמו צמאה לך נפשי כו' בלי מים, אבל כשעומד אצל המים על שפת הנהר אינו שייך בחי' צמאון כו', ולכן מאחר שחו"ב הן תרדל"מ