תנד

המכריח את כח המשכיל להשכיל, והו"ע עסק התורה בקב"ע שנותן עצמו לזה, וגילוי ההשכלות שרשם מבחי' אוירא, וגם דבכח או"ח יכול להיות גילוי בחי' פנימיות ח"ס.

רכד) והענין הוא דהנה מ"ש בזהר בענין כי עשית פלא כסויא ולבושא דנהורא דעתיקא, נת"ל פקצ"ב דבחי' עתיק להיות שאינו בבחי' אחיזה בכלי וה"ה כמו אור בלא כלי ע"כ אינו בבחי' העלם כ"כ כו', ומתעלם ע"י החכ' דוקא מפני שכל מדרי' חכ' ה"ה בבחי' אחיזה בכלי כו', והנה הכיסוי דחכ' א"ז כמו הלבוש שמכסה כ"א מה שהתענוג נעשה בחי' חכ' כו', דפנימי' ועצמי' החכ' דהיינו בחי' פנימי' ח"ס הוא בחי' התענוג העצמי שנעשה בחי' חכ' כו' וכמשנת"ל פר"ג, ובזה הוא מתעלם במה שנעשה בחי' חכ' כו', וממילא מובן דבחי' הכיסוי אין זה רק שמכסה ומעלים על איזה כח שלמע' ממנו, וכמו כל כח תחתון שמלביש להכח עליון ומעלים עליו כמו בעו"ע וכה"ג, שהן כחות מובדלים זמ"ז ובזה שמלביש אותו הוא מעלים עליו כו', דההעלם הזה אינו העלם עצמי דהיינו לומר שהכח העליון בא בשינוי המהות ונעשה כח התחתון כ"א מה שמתלבש בו כו', וממילא א"ז עצמו' כח העליון כ"א הארה ממנו כו', וכח התחתון שמעלים עליו א"ז העלם גמור, דגם לאחר ההעלם מאיר הארת הכח העליון כו', משא"כ בההעלם

דחכ' שמעלים על התענוג אינו באופן כזה מאחר שענין ההעלם הוא שהתענוג עצמו הוא נעשה בחי' חכ' ובזה הוא מתעלם כו', הרי הכיסוי וההעלם הזה הוא עצמי, והיינו שזהו עצמי' התענוג ממש ונעשה בחי' חכ' ובזה מתעלם בחי' התענוג העצמי והוא בבחי' העלם גמור כו'. וזהו"ע בחי' הסתימות דפנימי' ח"ס שסתום ונעלם בעצם כו', וכמשנת"ל פר"ז דבחי' פנימי' חכ' סתימאה הוא בחי' מקיף דאו"ח שסתום בעצם כו', דלכאו' א"מ מאחר שזהו מה שמעלים ומכסה על בחי' עתיק (כפשטיות ל' הזהר וכמשנת"ל פקצ"ב שמכסה כו'), איך הוא בחי' סתום בעצם מאחר שזהו רק כמו לבוש המעלים כו'. וע"פ הנ"ל ניחא שא"ז כמו לבוש כו', כ"א שזהו העלם עצמי והיינו שזהו עצמי' עתיק ממש שנעשה בחי' ח"ס ובזה דוקא הוא מתעלם כו', הרי בחי' ח"ס היא כמו עתיק ממש בבחי' הסתימות שסתום בעצם כו'. והנה מבחי' הסתימה הזאת נמשך כח ההסתר ע"ד ואוהבו שוחרו מוסר שמסתיר ומעלים האה' העצומה בבחי' הבן יקיר לי אפרים, דמים רבים לא יוכלו לכבות את האה' כו' וכתיב כי עזה כמות אה' דבחי' אהבתי אתכם אמר ה' כו',

ועכ"ז מכסה האה' לגמרי בכח חכמתו ית' ומראה ההיפך כו', דתכלית הכוונה בזה הוא בכדי לתקן ולהטיב עי"ז בהטבה יתירה כו'. וכידוע דפנימי' האה' מתגלה בההיפך דוקא, וכמו עד"מ האב האוהב את בנו מצד הטבע שהיא אה' עצמי' דאה' זו ישנו בלבו בתמידות רק שהיא בהעלם כו', וכאשר הבן נופל לארץ או מתטנף וכדומה אזי ירגז ויכעס עליו האב מאד על אשר הושפל ונמאס כ"כ ומייסר אותו ע"ז, וכ"ז הוא שהאה' הכריחה אותו לזה כי אם לא הי' אוהבו לא הי' איכפת לו כלל מה שנשפל כמו שלא יכעוס על בן חברו כו', רק מצד עוצם אהבתו אליו הוא מתרגז כו' מפני שנוגע הדבר ללבו כו', וכל שהבן יקר יותר יותר יגיע ללבו כו', הרי הגם שהחיצוני' הוא גבו' ורוגז הנה בזה דוקא הוא פנימי' עוז האה' כו'. ויובן בזה שהגבו' אינו כמו לבוש אל האה' שבאופן כזה הוא דוקא בהשפעה שמצד האה' כו', וכמו האב שמצד אהבתו לבנו ה"ה משפיע לו