תכד

ממש הוא ההמשכה כו', וע"כ נמשך משם סליחת עוונות, דהרי המצות הן מבחי' גולגלתא דאריך כו' וכאשר ממשיכים מבחי' מו"ס ורדל"א נמשך משם להיות נושא עון כו'. ונמצא שיש ביגת"ד ב' מדרי' הא' נק' סדר השתל' והן שנמשכים מבחי' א"א ומו"ס שרש הנאצלים כו', והמשכתן מבחי' מו"ס הוא מבחי' מותרי מוחין ונמשך רק הארה לבד כו', והב' בחי' הפנימי' דיגת"ד שנמשכים מרדל"א ומו"ס מבחי' העצמות דמו"ס לא רק בחי' מותרות לבד כו', רק שעובר ונמשך דרך חלל צנורות השערות כו', והמשכה זו גדולה ועצומה למלאות כל הפגמים לפי שהיא המשכה מבחי' אנת הוא שלימותא דכולהו ואנת הוא ממלא כל שמהן כו', דלהיותו בבחי' שלמות בעצם ע"כ הוא ממלא כל שמהן כו', וז"ע כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, דשמן הטוב הוא פנימי' עתיק ונמשך במו"ס דעתיקא וממו"ס נמשך בחי' העצמו' דרך חלל השערות כו', ובכדי להמשיך מבחי' יגת"ד בשרש המשכתם מבחי' עצמו' מו"ס זהו שממשיכים ע"י התשו' כו'.

קיצור. דהנה המשכה דס' השתל' הוא מא"א שהוא הרצון על האצי', שההמשכה היא רק הארה (מפני שגם העצם הוא רק הארה), ולהיותו רק שרש לנאצלים, צ"ל ע"י שערות שנמשכים מחיצוניות מו"ס, ולמעלה מהשתל' הוא ההמשכה מרדל"א והוא שהעצם נמשך (מפני שזהו למעלה מהעלם וגילוי), וצ"ל ג"כ דרך מעביר השערות, שע"י המעביר יוכל להתקבל למטה, והוא בחי' פנימיות יגת"ד בכלל ומזל ונוצר בפרט שנמשך מעומק לעומק פנימיות עתיק ומו"ס, והוא בחי' שמן הטוב.

רי) ולהבין ב' מיני המשכות הנ"ל, ילה"ק מ"ש שמן וקטרת ישמח לב, ואי' בבחיי ר"פ תצוה בשם המדרש שמן המנורה שהי' מתקרב בזמן הקטרת שנא' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה משמח לבו של הקב"ה כו', וא"כ קאי על הקטרת הקטורת שבכ"י על המזבח הפנימי שנמשך עי"ז שמן המנורה, וידוע שהי' עוד עבודה בקטרת דיוהכ"פ לפני ולפנים, וצ"ל שעי"ז ממשיכים ודאי בחי' השמן רק צ"ל שזהו למע' מבחי' שמן המנורה כו', וא"כ צ"ל שיש ב' מדרי' בקטרת וב' מדרי' בשמן כו'. ולהבין זה צ"ל תחלה ענין הקטרת, והנה אי' בפע"ח די"א סממני הקטרת הן עשר ניצוצי הקדושה של או"פ המחי' את הקליפות ויש ניצוץ א' של אור מקיף כו', והו"ע י"א כתרין דמסאבותא כו' (ונר' דהיו"ד ניצוצות הן בבחי' או"פ בהם וכ"ה בשער הכוונות, אך עיקר החיות שלהם הוא מהאו"מ, וכשמסירים האו"מ ה"ה מתים ומתבטלים וכמ"ש בפע"ח שער העשי' רפ"ד, וצ"ל מפני שהאו"פ הוא בבחי' בליעה בהם וע"כ אינו בבחי' חיות להם כ"א האו"מ כו'). והנה הטעם מה שבקדושה הם ע"ס דוקא ואי' בס"י עשר ולא תשע ולא

י"א, ובסט"א הן י"א כתרין, הוא מפני שבקדושה הנה החיות שמחי' את הע"ס הוא בתכלית היחוד עם הספי' כו', וכמא' וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא כו', דגופא הן הספי' שהן הכלים, וכמש"א לפני זה וכמה גופין תקינת לון כו' חסד דרועא ימינא כו', ואור הקו המתלבש בתוכם הוא בחי' הנביעו שהוא כנשמתא לגופא כו'. ועד"מ הנשמה המתלבשת בגוף הרי ע"ה שהנשמה עם הגוף הם שני דברים שהם מרוחקים זמ"ז תכלית הריחוק, מ"מ הרי אור הנפש מתלבש בהדם ומתייחד עמו בהתאחדות