תיב

ועצמי שמתענג בעצם נפשו ממש בהבנין כו', אך אימתי יתענג בזה דוקא כשהבנין נעשה ע"פ גזרת חכמתו שהשכיל מתחלה באופן הבנין ונעשה כך במכוון בכל הפרטים אז מתענג בו בעצם נפשו, ואם יחסר בו דבר שנעשה לא כפי שכלו וחכמתו מתבטל התענוג לגמרי שאינו מתענג בו כלל כו'. ה"ז הוראה גמורה שהחכמה הוא התענוג, דמה שהשכיל בתחלה באופני הבנין באופן כך וכך דוקא הוא מצד התענוג שלו בעצם דבר הבנין (רק ששם הוא בבחי' פשיטות לגמרי), וע"כ דוקא כאשר נעשה כפי חכמתו אז הוא מתענג בו לפי שהחכ' הוא התענוג רק שבא בבחי' חכ' ושכל כו', וזהו שבחכ' התענוג הוא בבחי' התלבשות פנימי היינו שהתענוג הוא סבת החכ' שמשכיל בכח החכ' רק מצד התענוג כו', והוא עצמו הוא שנעשה בבחי' חכ' ושכל כו'. ומובן דהתפשטות החכ' הוא רק מהארת התענוג ובחי' פנימי' החכ' הוא בחי' פנימי' התענוג עד שבשרשו ומקורו הראשון הוא ממש בחי' תענוג הנעלם העצמי כו' (וזהו מעלת כח החכ' מה שמוחין דגדלות הן בבחי' הבדלה והפרשה, וכמ"ש במ"א דג"ר הן בחי' השבת שבכל פרצוף שהוא בבחי' מנוחה בבחי'

הבדלה כו', מפני שהחכ' הוא בחי' התענוג והתענוג הוא בבחי' העלם כו' כנ"ל, ע"כ גם מוחין דגדלות הן בבחי' הבדלה כו'). ועפ"ז יובן מ"ש בזהר ובע"ח דבגולגלתא מאיר רק חיצוני' עתיק בבחי' מקיף ובח"ס מאיר בחי' פנימי' עתיק בבחי' פנימי ובבחי' התלבשות ממש כו', ולכאורה הרי הרצון למע' מבחי' החכ' כו'. ולפי הנ"ל מובן דבאמת הרצון הוא למע' במה שהוא בחי' עצמי מהנפש כו' (אבל הוא בחי' חיצוני' העצמות כנ"ל, וע"כ בא הרצון בבחי' מקיף לבד שהוא בחי' חיצוני' כו') ואין התענוג סבה אליו כו', וע"כ מה שמאיר בו מבחי' התענוג הוא התפשטות הארתו לבד כו', והחכ' ע"ה שאינו עצמי סבתו הוא התענוג והוא מהותו בעצם כו' (ולכן בהמשכת עצמות החכ' נמשך פנימית ועצמות הנפש ממש כו', וכמו בהולדה שהטפה נמשכת מעצמות המוח שבה עצם כח החכ' ועצם התענוג שמוליד בדומה לו מהות נפש ממש כו' שנותן לו כל העצמו' שלו עד שיכול להיות יפה כח הבן כו' וכמ"ש במ"א), דבחי' פנימית ועצמות החכ' הוא עצמות התענוג כו'. וכמו דפנימי' אבא הוא פנימי' עתיק ממש, כ"ש שהוא כן בבחי'

ח"ס שהוא בחי' פנימי' עתיק ממש כו', וע"כ נק' באד"ז מוחא דעת"ק ממש כו', וי"ל שזהו מה שבגולגולת מתלבש חסד דעת"י ובחכ' מתלבש גבו' דעת"י, וידוע דבחי' החסד דעם היותו בחי' הגילוי (והוא אור שאינו מתעבה כו') מ"מ הוא בחי' חיצוני' לבד כו', ובחי' גבו' דעת"י הוא בחי' פנימי' עת"י שבא בבחי' תגבורת העצמי' כו' ומלובש בבחי' ח"ס דוקא כו', ועמ"ש בלק"ת בהביאור דשוש אשיש כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש דרשו ה' בהמצאו בזמן שהוא מצוי גם ליחיד כו', ולכאורה מ"ש בכל קראנו אליו ה"ז ג"כ בחי' אוא"ס שלמע' מהשתל' כו'. אך הענין דמש"א אליו ולא למדותיו היינו שלמע' מע"ס אבל מ"מ הוא מה ששייך להשתל' (והפרד"ס מפרש אליו הוא בחי' האור המתלבש בהכלים כו', ובכתבים מבו' דאליו הוא בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מאו"כ דאצי', אבל מ"מ זהו מה ששייך להשתל' כו'), וזהו בחי' הרצון ובחי' חסד דעת"י שכ"ז בחי' חיצוני' לבד כו', וע"כ יש בזה עדיין חילוקי מדרי' שהוא לצבור שיכולים להמשיך מבחי' ומדרי' זו כו', אבל בר"ה ועשי"ת אז מאיר בחי' פנימי' ועצמות א"ס בחי' גבו' דעתיק שמלובש במו"ס