תו

רי"ש) והנה כשם דבחכ' יש ב' מדרי' כח ההפלאה וכח הירידה דלפי אופן ההפלאה והעלי' בבחי' העצמות לפי אופן כזה הוא בחי' ההמשכה והירידה כו', וע"ה שאין העצמות יורד ונמשך ומ"מ ההמשכה היא לפי אופן ההעלאה בבחי' העצמות והעומק כו' כנ"ל, כמו"כ יובן בבחי' מו"ס שיש בזה ג"כ ב' מדרי', דע"ה דבד"כ מה שנק' סתימאה היינו שזהו בבחי' סתימות והעלם שלמע' מבחי' גילוי כו', מ"מ הרי ח"ס הוא בחי' מקור לחכ' הגלוי' וא"כ ה"ז שייך לבחי' הגילוי עכ"פ, ויש בזה מה שסתום ונעלם לגמרי מבחי' גילוי כו', רק להיות דבד"כ זהו מה שסתום ונעלם ממילא ב' המדרי' שבזה הן באופן אחר מכמו בבחי' חכ' הגלוי' כו'. והענין הוא דהנה בזהר ובע"ח משמע דגילוי פנימי דעתיק הוא בח"ס דוקא ובגולגלתא בחי' עתיק הוא בבחי' או"מ לבד והוא רק בחי' חיצוני' עתיק כו', דבח"ס מאיר בחי' פנימי' עתיק ובבחי' פנימי' ובגולגלתא מאיר רק חיצוני' עתיק ובבחי' מקיף לבד כו', ולכן גולגלתא היא בחי' חיצוני' הכתר וח"ס פנימי' הכתר כו'. דהנה באדר"ז דרפ"ח סע"ב אי' תיקונא דעתיקא

קדישא אתתקן בתיקונא חד כללא דכל תיקונין והיא חכמה עילאה סתימאה כו', והאי איקרי עדן עילאה סתימאה והוא מוחא דעתיקא קדישא כו', הרי שבחי' מו"ס הוא גילוי והתלבשות עתיק ממש, דמאחר דכללות תיקוני עתיקא הוא בחי' מו"ס מובן מזה דבחי' עתיק הוא במו"ס בבחי' התלבשות פנימי כו', ונק' מוחא דעתיקא הרי שזהו בחי' פנימי' עתיק כו'. ובע"ח שכ"ב ספ"ו כ' דכתר הוא בחי' אור רוחני מקיף עליו כו', וחיצוניותו הוא בחי' גולגלתא כו', דעיקר הכתר הוא למע' מגולגלתא, וכמו עד"מ למטה הכתר הוא העטרה שע"ג הראש שנעשה מאב"ט ונבדל הוא מן האדם, דהרי הגולגולת הוא מכלל האדם רק שהוא עצם ואינו בהתחלקות כ"כ וע"כ ציור אדם הוא מפרצוף פנים כו', אבל גם עצם הגולגולת הוא מגוף האדם והוא כלי שעליו שורה הרצון כו', והכתר הוא דבר נבדל מן האדם כו', ולמעל' היינו בחי' עתיק שנעתק ונבדל מהשתל' הוא עיקר הכתר כו', ומאיר בגולגלתא רק חיצוניותו ובבחי' מקיף לבד ובח"ס מאיר בחי' עתיק בבחי' פנימי' ממש כו'. והענין הוא דהנה עד"מ למטה גילוי התענוג הוא ברצון ובחכ'

והיינו כשממלאים רצונו של אדם, אף שהרצון אין בו טעם ושכל כלל רק שלזה יחפוץ בלא טעם, ומ"מ הרי מקבל הוא נח"ר על שנעשה רצונו שהנח"ר הוא העונג המאיר בהרצון כשנשלם רצונו וחפצו כו', ויש בחי' עונג המלובש בשכל וחכ' אף שאין לו שייכות כלל אל הרצון, היינו שאינו שכל המחייב את הרצון כ"א השכלה שמשכיל באיזה חכ' נפלאה ה"ה משתעשע בה בשעשוע ועונג נפלא כו', וכמו צהבו פניו של ר"א שמצא תוספתא חדתא שכאשר משכיל השכלה חדשה ה"ה מתמלא עונג כו', הרי שיש עונג ברצון וגם בחכ' רק שברצון הוא בבחי' מקיף ובחכ' הוא בבחי' פנימי כו'. וההוראה ע"ז דברצון אין העונג מוסיף חיות דע"ה שמתענג כשממלאים רצונו מ"מ אינו מתחדש מזה שום דבר בהרצון, וכנראה בחוש שהעונג הוא בבחי' הבדלה בהרצון כו', משא"כ בחכ' הרי העונג שבזה נותן חיות בהשכל דמשו"ז יש לו חיות (גישמאק) בהענין שכלי כו', ולכן בשכל כשמתיישן לא יש בו חיות והיינו מפני שמתרחק מן העונג כידוע, וברצון אינו שייך שמתיישן כ"א שמתעלם וכאשר חוזר מתעורר הוא בתוקף כו', וזהו מפני שבחכ' העונג הוא

בבחי' חיות פנימי כו', וה"ז הוראה דברצון העונג הוא בבחי' מקיף לבד ובחכ' הוא בבחי' פנימי כו'. והטעם וסבת הדבר ע"פ פשוט הוא לפי שהרצון הוא בחי' או"מ ע"כ גם