שצג

קצג) וביאור הענין הוא, דהנה ידוע דכתר הוא בחי' ממוצע בין אוא"ס המאציל אל הנאצלים, דלהיות שהנאצלים הם באין ערוך לגבי עצמו' המאציל, דהרי אצי' הוא בחי' ציור אדה"ע שעז"נ ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כו' חכ' מוחא בינה לבא כו', ועצמו' המאציל הרי אינו בגדר ציור אדם כלל וכמ"ש כי לא אדם הוא כו', שעז"א וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא כו', דהטעם מה שלא ינחם לפי שלא אדם הוא כו', דבציור אדם שייך ניחומים כו', להיות דענין הניחום הוא ענין השינוי שמשתנה ומתהפך כו', וזה שייך בציור אדם שהו"ע שכל ומדות דלפעמים השכל מחייב כך ולפעמים מחייב באו"א ולפי אופן השכל כן משתני' המדות, וע"כ יכול להשתנות מחסד לדין ומדין לחסד ע"פ השכל, והיינו שגם אם נתפשט כבר לחסד ביכולת להשכיל באופן אחר והוא שצריך לשנוא ולהרחיק כו', וכן להיפך משנאה לאה' כו'. דכמו"כ הוא למע' במדות דאצי' דמתחלה חייבו כבי' חכמתו ומדותיו ית' להיות בריאת והתהוות העולמו', וכמ"ש בראשית ברא בחוכמתא ברא וכתי' ששת ימים עשה ה' כו', ואח"כ

הי' להיפך וכמ"ש ויתעצב כו' נחמתי כו', ואח"כ כתי' לא אוסיף עוד לקלל כו', והיינו מפני שנמצא טעם ושכל אחר נתהפך לחסד כו', וכן גם מדות שברצון שהן מדות שבכתר יכולים ג"כ להתהפך הגם שנק' טורי חשוכא להיותם למע' מבחי' שכל וטעם כו', הרי ידוע שזהו שהן למע' מטעם גלוי אבל מ"מ יש טעם כמוס לרצון כו', ומאחר שיש טעם כמוס ע"כ ביכולת שיתהפך כו', רק שזהו בבחי' חיצוני' הרצון, דפנימי' הרצון אין טעם לרצון כלל גם לא טעם כמוס כו', והוא בחי' רצון עצמי שאינו בא מצד איזה טעם שיהי' כ"א מצד העצם שהוא כך כו', ובחי' ומדרי' זו זהו בחי' כי לא אדם שלא ינחם ולא ישתנה כלל כו'. ומשם הוא שרש מלכות בית דוד שעז"נ וגם נצח ישראל כו' ולא ינחם כו', דמלכות בית דוד הוא מבחי' פנימי' ועצמו' א"ס שאין בזה שום השתנות כלל כו', ולכן דוד מלך ישראל חי וקיים כו', וכמש"א לא יכבה נרו לעולם ועד והיינו שישנו אורו תמיד כו', וכמ"ש ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם כו', וכמ"ש רמה קרני דוד שנמשח בקרן כו', דקרן הוא המשכה עצמי' וכמ"ש וירם קרן לעמו כו'. וזהו

ג"כ הרצון דמצות שהוא רצון עצמי שאינו משתנה כו', ומ"ש מצות בטלות לעתיד אין הכוונה שיתבטלו ח"ו, כ"א שיתבטלו בבחי' העדר תפיסת מקום לגבי האור העצמי דלעתיד והיינו בחי' תענוג העצמי שמתגלה לעתיד כו', וכידוע דרצון ועונג שניהם בבחי' עצם ממש רק שהרצון הוא בחי' מרוצת העצמו' שהוא בחי' ההמשכה וההתגלו' כו', והעונג הוא העצמי שאינו בא בבחי' המשכה והתגלות כו', וע"כ הרצון הוא בחי' חיצוני ועונג פנימי כו', וכמ"ש מזה באורך בדרוש יו"ט של ר"ה, רס"ו. ולעתיד כשיהי' התגלו' בחי' העונג העצמי הבלתי מורגש שזהו אמיתית העלי' דלעתיד בחי' אהי' אשר אהי' כו', והוא גילוי בחי' עדן עילאה סתימאה כו', יתבטל בחי' הרצון לגבי גילוי זה וכמו שרגא בטיהרא כו', וכמו כ"ע אע"ג דאיהו אור צח כו' אוכם הוא כו' בבחי' שחרות וביטול כו'. וזהו ג"כ שרש ענין התשו', דלכאו' מה שע"י התשו' נמשך סליחת עוונות ה"ז כמו ניחום ושינוי ח"ו, אבל באמת א"ז בבחי' ניחום כ"א שע"י התשו' מגיע בבחי' התענוג העצמי שלמע' מהרצון דמצות כו' (והו"ע קדושתי שלמע' מקדושתכם דאשר

קדשנו במצותיו כו'), דלהיות שהעונג והרצון שניהם עצמי' ע"כ אינם בבחי' סבה זל"ז ויכול להיות עונג בלא רצון, וכמו רק באבותיך חשק ה' שזהו העונג בנש"י מצ"ע