רצג

קנ) ויובן זה בעבודת ה' שע"י התבוננות אלקי ה"ה בא לידי התעוררות אהוי"ר כו', שזהו תכלית הכוונה שיהי' התעוררות הלב באהוי"ר, כי ע"י אהוי"ר בהתגלות הלב הוא הזיכוך ובירור החומריות דנה"ב ותיקון כל הענינים וגם עי"ז הוא קיום המצות כדבעי למהוי בסו"מ וע"ט כמ"ש במ"א באורך, וזהו כל תכלית האדם בעולם שבשביל זה הוא ירידת הנשמה בגוף כמ"ש במ"א. ואהוי"ר הוא שיהי' ע"י התבוננות דוקא כו', דמתחלה צ"ל ההתבוננות בענין התהוות יש מאין בכללות הענין איך שכל דבר יש נתהווה מאין אלקי המהווה אותו כו', וזה מובן מהיש עצמו דכאשר אנ"ר מציאות יש בהכרח לומר שנתהווה מאין כי אא"ל יש מיש עד בלי תכלית כו', לבד זאת שא"א להיות יש מיש בלי אין באמצע וכמ"ש במ"א, הנה שיהי' יש מיש עד בלי תכלית הוא בלתי אפשר כו' (שהרי כל ענין היש הוא ההגבלה ואיך אפ"ל בלתי תכלית לו שזה היפך מהותו כו', ובהכרח שיש לו קץ היינו התחלה כו' וכמ"ש הרמב"ם במו"נ בהקדמות דיש מיש בלי תכלית לו הוא שקר גמור כו'), ובהכרח שנתהווה מלא דבר דהיינו בחי' האין

האלקי כו', וגם דכל מציאות יש הוא מורכב שכ"ה בכל מציאות שנברא בהכרח שיש בו הרכבה גם החומר הראשון הוא מורכב (ורק לגבי הד' צורות שמתהווים ומצטיירים ממנו הוא פשוט לגביהם, אבל בעצם הוא מורכב כו'), והיינו שמורכב מהיסודות ומורכב מגוף ונפש חומר וצורה, וכל דבר המורכב א"א שיהי' מציאותו מעצמו מאחר שצריך לעוד דבר כו', וא"כ הרי מהיש עצמו מוכרח שנתהווה מאין אלקי כו', וזהו ההשגה וההתבוננות כללי דהתהוות היש הוא מאין כו'. וצ"ל ההתבוננות בפרטי' היינו באיכות האין האלקי המהווה את היש כו', והוא דעם היות דענין התהוות היש מאין הוא בדרך אין ערוך דהיינו בבחי' ריחוק כו' (דמשו"ז נתהווה בבחי' יש כו'), מ"מ בהכרח ג"כ לומר שיש קירוב ושייכות האין אל היש שיהי' ממנו התהוות היש כו' (דזהו ההפרש בין אמיתי' שרש ההתהוות שמן העצמות דהוא לבדו בכחו ויכולתו כו' שזהו בבחי' אין ערוך לגמרי וכמא' אין ערוך לך בעוה"ז כו', ובין ההתהוות מהאין האלקי שזהו מ"מ בבחי' קירוב והו"ע הרצון להוות כו', ובחי' מל' דאצי' הוא הרצון להוות בפועל כו',

כמ"ש מזה בדרוש יו"ט של ר"ה, רס"ו), ומאחר שצ"ל האין בקירוב אל היש בהכרח שיש בזה ס' השתל' איך שהאין האלקי נמשך ממדרי' למדרי' עד שיהי' בבחי' מקור ליש כו'. וזהו אריכות ההתבוננות דב"ש כו', דברוך שאמר והי' העולם הוא בחי' אמירה דא"ק כו', ולמע' יותר ברוך שאמר קאי על מל' דא"ס והו"ע האמירה דמל' דא"ס להיות התהוות א"ק בחי' אדם דברי' דכללות כו', וזהו שאמר והי' העולם דמל' דא"ס נעשה כתר ועתיק לא"ק כו', וגם ברוך שאמר הוא אמירה דא"ק והי' העולם זהו שמל' דא"ק נעשה כתר ועתיק לאצי' כו' וברוך הוא זהו בחי' כתר הפרטי דאצי' כו', ואח"כ חושב פרטי המדרי' דע"ס דאצי' עד ברוך מרחם על הבריות שזהו בחי' מל' דאצי' שנעשה כתר ועתיק לברי' כו', ואח"כ חושב פרטי מדרי' דבי"ע כו'. דכ"ז הוא ירידת האין האלקי שיורד ממדרי' למדרי' עד שנעשה בבחי' אין המקור ליש כו'. וכ"ז הוא בבחי' אור האלקי השייך אל העולמות והיינו מה שנמדד מאוא"ס ב"ה להיות בבחינת שייכות אל העולמות שיש בזה חילוקי מדרי' בס' ההמשכה כו', ומפני זה יש ג"כ חילוקים בהעולמות

שנתהוו מהאין כו', דהרי בירידת האין האלקי ממדרי' למדרי' הרי בכל מדרי' ומדרי' נתהוו מזה עולמות שהן לפי אופן דהאין האלקי כו', וזהו הן בעולמות