רסב

בהמורגש הזה, משא"כ כשההתבוננות הוא בבחי' חיצוני' השכל אין שכלו טרוד כ"כ בעצם הענין וע"כ הוא עומד במורגש הבכן שהוא היוקר דאלקו' כו'), וכמו שהוא בחכ' אינו בבחי' התפעלות כ"א בבחי' דבקות שזהו בבחי' מדות שבחכ' כו' וכמ"ש במ"א. אמנם יש בחי' מדות שאינם בבחי' התפעלות כ"א הן בבחי' הטי' והמשכה שז"ע מדות להיות שהמדות הן בבחי' התגלות, שזהו ההפרש בכלל בין מוחין למדות דמוחין בכלל הן למע' מבחי' גילוי והתפשטות והמדות הן בבחי' גילוי והתפשטות כו'. וזהו יסוד הענין המבו' בכ"ד שהמוחין א"צ לזולת והמדות א"א בלי הזולת, מפני שעצם ענין המדות הן ענין הגילוי וההתפשטות כו', וע"כ א"א להמדות בלתי זולת למי שיתגלה ויתפשט כו', אבל המוחין בעצם מהותם אינם בבחי' הגילוי וההתפשטות כו', ע"כ אינו מוכרח כלל אל הזולת כ"א יוכל להשכיל השכלות לעצמו כו'. וסיבת ההפרש הזה הוא מפני שהמוחין הן עצמי' וכל עצם בלתי מתגלה ומתפשט, והמדות הן הארה לבד וההארה היא בבחי' התפשטות והתגלות כו' (וי"ל שזהו ג"כ ההפרש בין רצון לעונג, דרצון הוא בבחי'

מרוצה והמשכה שנמשך לאיזה דבר כו', וע"ה שזהו המשכת והטיית העצמות כו', מ"מ זהו מה שהעצם נמשך לאיזה דבר כו', וה"ז רק הארת העצמו' כו' (ולכן שם רצון שייך בהאור רק כמו שבא בבחי' מקיף לעולמות אבל על האור בעצם אינו שייך שם רצון כו' וכמשנת"ל פנ"ז), והעונג אינו בבחי' המשכה והתפשטות, ולכן שייך תענוג גם לעצמו וכמו שמתענג מעצם העצמות שלו כו' וכמ"ש במ"א). וע"כ המוחין גם כמו שהן לעצמו אינם בבחי' התפשטות ובבחי' ירידה אדרבה הן בבחי' עלי' דוקא, וכנודע דבכל עו"ע הג"ר שבהעלול הן בבחי' דבקות בהעילה שלמע' ממנו, והוא מה שמשיג את עילתו והוא בבחי' התקשרות ודביקות בהעילה כו', ובד"כ עצם ענין המוחין הוא שהן בבחי' הבדלה לגמרי מהדבר הנבדל ממנו, וכמו טבע המוחין דגדלות להיות בבחי' הבדלה כו', אך בחי' המדות שבמוחין הן הטיית והמשכת המוחין להיות בבחי' ירידה והמשכה כו', וכמו שכל המטה כלפי חסד או כלפי דין שזהו הטיית השכל, דהרי השכל עצמו הוא השגת הענין בעצם ואין המדות דחו"ג ניכרים בו עדיין ואינו יודע עדיין איזה מדה יהי' מזה,

והמדות הן ירידת השכל להיות מזה הטי' לחסד או לדין כו', וא"ז עדיין הטעם של המדה כי זהו בעצם השכל עדיין, כי הטעם של המדה הוא שהשגת עצם הדבר מתעלם בזה ואינו נשאר רק הטעם בקצרה, אבל כאן עדיין מאיר אור השכל היינו השגת הענין וכמו שהוא בתוקף ההשגה ה"ה בא אל המדה ואין המדה מבלבל אל ההשגה כו'. דהנה אנ"ר שבשעת השגת הענין ה"ה למע' מהמדה הבאה מזה, ואם בשעת מעשה יתקרב אל המדה הבאה מהשגה זו ה"ז מבלבל לו אל ההשגה ומתעלם אצלו ההשגה בעת ההיא כו', וענין המדות אלו הוא כח הטיית המוחין אל המדות שאין המדות מבלבלים כלל אל המוחין, והיינו שגם בההטי' אל המדות הוא בבחי' תוקף אור המוחין שמאיר אצלו בגילוי ממש כו' (ובודאי שאינו בשלמות כמו שהוא בההשגה עצמה, ומ"מ מאיר בזה אור השגה בעצם הענין), רק שבא לזה איך שזה מחייב חסד או דין כו', ובחכ' בחי' מדות שבחכ' הוא איך שמצד התאמתות השכל באה המדה לחסד ולדין או לאיסור והיתר כו', וכידוע בענין שתיק רב שלא מצא טעם והשגה לאיסור, אך לא יוכל לומר להיפך מפני ששכלו מטה כך מצד ההתאמתות שבשכל כו', ובבינה בחי' המדות שבה הוא שמהשגת הענין בעצם בא לידי הטי' לחסד ולדין בטוב טעם בסברות