רנג

מדת הרחמים להחיות רוח שפלים והיינו להוות ולהחיות עולמו' התחתוני' שזהו בחי' הגדול כו' כנ"ל. אמנם צדקה משפט כתיב בה שצ"ל משפט בצדקה שישפוט א"ע מן המותרות שלו ויתן לצדקה שזהו עיקר ענין הצדקה, דלא זו היא עיקר ענין הצדקה דלאחר כל מילוי המותרות שלו יתן מהמותר לעניים, כ"א שישפוט א"ע מן המותרות, דמשארז"ל חייך קודמין הוא כעין מעשה שהי' בקיתון של מים כו' דהיינו רק מה שמוכרח לו, אבל לא שיתענג הוא בכל התענוגי' וחברו ימות ברעב ח"ו, וכן גם בריבוי השפעה צריך לשפוט א"ע מהדברים המותרים וזאת יתן לצדקה שזהו עיקר ענין הצדקה כו'. וע"י המשפט שעושה בעצמו עי"ז הוא למע' בחי' הצמצום וההגבלה בהאור שיהי' באופן כזה שיהי' התהוות הנבראי' בבחי' מציאו' ויהנו הנבראים לאורו ית' שז"ע הגבור שנת"ל, וכמו"כ הוא בכללו' עבודת האדם לצמצם א"ע ולכבוש רוח תאוותיו שלא יהי' בהתפשטו' והתרחבות בעניני' החומרי', כ"א אדרבה יכפה א"ע בכל פרטי עניניו ויהי' כוונתו לש"ש, וכמו באכו"ש יהי' כוונתו לקיום גופו בכדי שיוכל ללמוד ולהתפלל, וממילא הוא

נזהר מן המותרות שהן רק למלאות תאוותו, ומסתפק רק בהמוכרח לו ובכוונה הנ"ל, וע"י הכפי' שכופה ומצמצם א"ע עי"ז נעשה התרחבות הכלים למעלה שיהיו כלים לקבל את האור ולהגבילו שיהי' באפשר לקבל את האור כו', והאבות שהיו מרכבה היו כל אבריהם קדושים ומובדלים מעניני העולם עד שכל עניניהם הגשמי' היו אלקו' ממש, והיינו שהאיר אצלם בגילוי עצם הניצוץ האלקי כנ"ל שזהו עצם בחי' שדי כנ"ל, וע"כ היו כל עניניהם אלקו' כו', ובכל אדם הו"ע הכפי' והצמצום בנפשו ועי"ז נעשה ההגבלה להיות האור באופן כזה שיתקבל בנבראי' ויהנו לאורו ית' כו'.

קיצור. ובה"ע דהנה בהאבות כתי' וארא כו' באל שדי שא' לעולמו די, והיינו בחי' ההארה אלקית שמבחי' החסד גילוי בבחי' בל"ג ואמר די ע"י מדת הגבו', הגדול הגבור, ובשרשו הוא בחי' הצמצום שנשאר רשימו, והכוונה שיהי' ריבוי הכלים שעי"ז יתקבל האור, והו"ע התיקון, והאבות זכו לתיקון, והיינו בחי' כלים שמתלבש בהם האור, והאיר בנשמתם בחי' מהות פנימיות הכלים, והו"ע הניצוץ קטן שביחידה שמבחי' אחרונה שבבורא דהיינו בחי' הכלים, וזהו וארא גילוי המהות, וענין ש' שדי בעבודה הו"ע משפט וצדקה, שע"י הכפי' הוא התרחבות הכלים לקבל את האור.