קלז

שהבינה אינה משיגה האין דחכ' כו', ונת' שם דעיקר הידיעה דחכ' הוא בבחי' ראי' ובבחי' התאמתות, וגם בבחי' נקודת ההשכלה דחכ' עם היות שהוא שכלי, מ"מ העיקר בזה הוא ההנחה בשכלו (דער לייג אין שכל), והוא בחי' האין דחכ' שאינו מושג בבינה כו'. מ"מ אצי' הבינה מהחכ' אינו בדרך יש מאין, שהרי באמת אין התהוות הבינה בעצם מהותה מן החכ', וכנודע שהבינה יש לה מקור מיוחד מכח המשכיל כמו החכ' כו', ולכן יש מי שהוא בעל השגה ואינו בעל הבנה, דעם היות שאין בכחו להמציא שכל חדש מ"מ בכחו להבין כל ענין שכלי בהשגה טובה, והעיקר בבחי' הרוחב היינו לפרט כל הפרטים שבנקודת ההשכלה שמקבל מזולתו כו', וגם לבוא על עומק הענין כו' וכמ"ש במ"א. וענין אצי' הבינה מהחכ' הוא רק התגלות לבד, והיינו ההשגה דבינה לא עצם הכח, דעצם הכח דבינה יש לו מקור מיוחד כנ"ל, רק השגה דבינה א"א להיות בלי נקודת החכ', וכמו שא"א להיות נהר בלא מעיין כו', והתהוות ההשגה הוא מהשכלי שבנקוד' ההשכלה שזהו בדרך עו"ע שהעילה מתלבשת בהעלול, שזהו ההפרש בין עילה ועלול ליש מאין,

דיש מאין הרי האין המהווה את היש נשאר בהעלם, דהתהוות מציאות היש הוא ע"י שהאין מתעלם ומסתתר מהיש כו' כנודע, וכ"ש שאינו מתלבש ומתגלה בו כו'. ועם היות שנת' לעיל פנ"ג דהתחדשות דבר הוא ע"י התלבשות דוקא כו', הרי התלבשות זו אינה בבחי' התגלות כ"א בבחי' העלם דוקא כו', וההעלם הוא באופן כזה שאין האין נרגש כלל בהיש שבאם יהי' נרגש בו לא יהי' בבחי' מציאות יש כו'. ובעילה ועלול העילה מתלבשת ומתגלה בהעלול ועי"ז הוא דוקא התהוות העלול כו' וכמ"ש במ"א, ונת' בקצרה לעיל פ"מ. ובאופן כזה הוא ג"כ בחו"ב שהשכלי שבהנקודה מתלבש' ומתגלה בההשגה, שהרי זהו"ע ההשגה שמשיג את הנקודה כו', וההנחה שבנקודת ההשכלה שזהו האין שאינו מושג בבינה ה"ז בשתי פנים, או שלא מזה הוא התהוות ההשגה, והיינו דההשגה הוא מהשכלי שבהנקודה כנ"ל וההנחה נשארה בהעלם, והיינו שבעת ידיעת הענין מנקודת ההשכלה (מי ששייך לידיעה זו דנקודת ההשכלה דחכ' כו'), עיקרה של הידיעה הוא בבחי' הנחה, וכאשר בא לידי השגה נשארה ההנחה בהעלם ומה שבא לידי גילוי בההשגה הוא השכלי

שבהנקודה כו'. או לפעמים כשהתהוות ההשגה היא מההנחה שבנקודת ההשכלה, הוא שע"י הרגש ההנחה בא לידי השגה פנימית בהענין, והיינו כאשר בא אל נקודת ההשכלה וההנחה (אז ער טראגט זעך צו וויא האט זעך בא עם גילייגט דער ענין בעת שנפל לו המצאת הענין), הרי בא על עומק הענין בהשגה פנימיות יותר כו'. שזהו כדוגמת יש מאין שהרי ההנחה בעצם אינה באה בההשגה שהרי הוא למע' מהשגה רק מה שבכח ההנחה בא לידי השגה כו', ואין זה כמו בהשכלי שבהנקודה שהשכלי ממש בא בההשגה, משא"כ בההנחה שזהו רק מה שע"י הרגש ההשגה בא לידי השגה גדולה כו', ה"ז כדוגמת יש מאין כו', ומ"מ הנה זהו דוקא ע"י הרגש ההנחה ועי"ז דוקא נמצא הבנת והשגת הענין כו', והשגה הזאת היא בעומק הענין ופנימיותו כו'. א"כ הרי ג"ז אינו כמו יש מאין דשם הרי אין האין נרגש כלל בהיש, וכאן אם לא יהי' הרגש ההנחה לא יהי' מזה שום התחדשות בהשגה כ"א ע"י הרגש ההנחה כו', א"כ א"ז כמו יש מאין ממש כו'. והדוגמא מזה בבחי' חו"ב שאין זה בבחי' יש מאין כו', ומה שחו"ב נק' אין ויש היינו בבחי'

הרוחניות שהבינה נק' יש רוחני לא יש ממש (וגם החכ' אינו בבחי' אין ממש היינו כמו השכלי שבהנקודה עד"מ), ומה שנת'