קכט

סט) והנה כשם דכתר דאצי' הוא רצון פרטי ורצון גלוי לעולם אצי' כמו"כ כתר דברי' הוא רצון פרטי וגלוי להתהוות עולם הברי' כו', דתחלה הי' הכל כלול במחה"ק דא"ק שעלו שם כל העולמות וההשתל' והכל הי' בהשוואה כו', ואח"כ נמשכו רצונות פרטיות לכל עולם בפרט והו"ע כתר דברי' וכתר דיצי' עד כתר דעשי' שזהו רצון פרטי לעולם העשי' כו'. וזהו שאנו אומרים בברכת יוצר אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו אדון עוזינו צור משגבינו מגן ישעינו משגב בעדינו, דאדון עוזינו הוא בחי' המקיף דמל' דאצי' כמו שהוא באצי' ואח"כ צור משגבינו מגן ישענו כו' הן ג' מקיפים דג' עולמות בי"ע כו'. וביאור הענין הוא, דהנה אי' בזהר בהתחלתו בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע כו', ופי' בריש הורמנותא דמלכא הוא בתחלת רשות ורצון המלך כו', דהנה עצמות אוא"ס הרי אינו בבחי' רצון עדיין, כי בחי' הרצון הגם שהוא בבחי' גילוי העצם והוא בבחי' א"ס (שלמע' מהע"ס שהן להאיר בבחי' מדה וגבול כו'), מ"מ ה"ז ענין פרטי דהיינו רצון כו'. והגם שאין זה כח פרטי, היינו

שאינו מהות כח בפ"ע, שהרי כל ענין הרצון הוא רק הטיית והמשכת העצמיות כו'. וכמשנת"ל פמ"ט ההפרש בין הרצון לכל הכחות, דכל הכחות הן מהות כחו' בפ"ע שאינן העצמיות דהנפש, וכמו כח השכל שהוא מהות כח בפ"ע שאינו הנפש עצמו וכן כח החסד וכה"ג, ועם היות שהנפש הוא המשכיל היינו שהוא משכיל ע"י כח השכל שבו שאין זה עצמיות שלו כו', אבל הרצון אינו מהות כח בפ"ע כ"א הוא הטיית והמשכת העצמיות דנפש לבד כו'. וכמו"כ הוא הדוגמא למע' דענין הרצון הוא רק המשכת העצמות כו', מ"מ הרי העצמות למע' מזה ואינו בגדר רצון בעצם. וכמשנת"ל פנ"ו דעצם האור הוא בבחי' א"ס ממש שאינו שייך בו שם רצון, והרצון הוא רק בבחי' התפשטות האור כו', ובפרט בחי' התגלות הרצון שהוא המשכת הרצון באיזה דבר אין זה שייך בעצמות כו'. ובאמת באוא"ס בכלל אינו שייך ענין דבר כלל ולא ענין המשכה באיזה דבר, דלפני הצמצום הרי הכל הוא בבחי' התכללות בעצמותו לא בבחי' המשכה כו' (וכמ"ש במ"א בענין אתה הוא הוי' לבדך כו'), וא"כ מה שאנו אומרים המשכת העצמות והתגלות הרצון הרי אין זה

המשכה והתגלות ממש (כי הכל הוא בעצמותו גופא) ולא לאיזה דבר מה כו'. מ"מ גם מה ששייך לומר בהאור א"ס אינו שייך בעצמות כו' (היינו גם בעצמות האור כו'). וז"ע בריש הורמנותא דמלכא דהיינו שמבחי' העלם עצמותו ית' שלמע' מגדר רצון בא לידי רצון כו', והוא ענין א' עם מ"ש בע"ח דטרם שנאצלו הנאצלים הי' אור עליון פשוט כו', דהכוונה במ"ש טרם שנאצלו הנאצלים הוא טרם שעלה ברצונו ית' להאציל כו', והוא בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' רצון כו', וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל זהו בחי' הורמנותא דמלכא שבזהר. וזהו דבהתחלת פסוד"ז, דכללות ענין פסוד"ז מדבר בענין בריאת והתהוות העולמות, הנה בהתחלת פסוד"ז אומרים ברוך שאמר והי' העולם, ונודע דאמירה היא בלב היינו במח' ורצון כו', ומה הי' אמירה זו הוא שיהי' ענין נבדל מעצמותו והוא שיהי' העולם כו'. ומ"ש והי' העולם הוא ל' עתיד שבודאי עתיד להיות כי ההוא אמר בעצמו ולא יעשה לבוא לגילוי גמור כו' (וי"ל מ"ש והי' ע"פ מ"ש במ"א דוהי' אותיו' הוי' רק שאותיו' ו"ה קודמים לאותיות י"ה, דאותיות ו"ה הי'

מורה אצלם על השמחה, וכמ"ש במד"ר איכה ע"פ היו צריה לראש לא אמרית וי אלא וה אמרי, והיינו שזהו השמחה שיתגלה לעתיד