צה

כח איש לא נעדר כו', וי"ל דלולא החטא דעה"ד היו גם צבא מטה קיימין באיש, ומ"ש ועתה פן ישלח ידו ולקח מעה"ח וחי לעולם זהו לאחר החטא, דמ"מ אם הי' אוכל מעה"ח הי' חי לעולם, ומפני שנעשה תערובות טו"ר לא רצה הקב"ה שיחי' לעולם לפי שיהי' ח"ו קיום גם אל הרע, אבל לולא החטא הי' גם צבא מטה קיימין במין כו'. ואופן הקיום דצבא מעלה שקיימין באיש הוא כמו קיום דבר נצחי בעצם. וכידוע שיש הפרש בין הקיום דדבר הנפסד להקיום דדבר נצחי, דדבר הנפסד הנה גם בשעת קיומו הוא בהפסידות והיינו שהוא תמיד בהפסידות וכמ"ש הבחיי שהתינוק משעה שנולד מתחיל להתייבש, והדבר הנצחי הוא שאין בו הפסידות כלל. וכן הוא בצבא מעלה שבעת קיומם אין בהם הפסידות כלל, וכדאי' בירושלמי ע"פ אלה תולדות השוה"א בהבראם שהם חזקים כיום הבראם. וכ"ז הוא רק מצד רצון הבורא דהרי מצד עצמן ה"ה הווים ונבראים ומאחר שהם הווים ה"ה נפסדים מצד עצמן, וקיומן הוא רק מצד רצון הבורא כו'. ומה שארז"ל שית אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב דקאי על כללות העולמות וההשתל', וכמ"ש כי כאשר השמים

החדשי' והארץ החדשה אשר אני עושה כו' וכמ"ש במ"א, זהו מפני שכך יהי' רצון הבורא שיפסדו יהיו נפסדים, וכ"ז שהרצון בהם שיהיו בקיומן בלי הפסידות ה"ה קיימין כמו דבר הנצחי כו'. הרי שאפשר להיות שאין לו סוף אף שיש לו תחלה, וכל שאין לו תחלה ממילא אין לו סוף, וא"כ אם הי' הכוונה על עצמותו ית' הול"ל אין לו תחלה. ועוד דעל עצמות לא יתכן לומר כינוי א"ס דפירושו הוא שא"ס להתפשטותו, והרי עצמות אינו בבחי' התפשטות דכל עצמי אינו מתפשט כו'. אלא הכוונה באוא"ס על האור, דהאור יש לו תחלה שהוא העצמי רק שאין לו סוף להיותו בבחי' גילוי העצם שכמו העצם כו', וגם האור הוא בבחי' התפשטו' דשייך לומר עליו א"ס להתפשטותו כו'. ולהבין זה צ"ל תחלה ההפרש בין אור לשפע שהמקובלי' משתמשים ע"פ הרוב בל' אור והחוקרים בל' שפע, וההפרש ביניהם הוא דשפע מורה דההשפעה היא איזה מהות דבר שנשפע מן המשפיע אל המקבל, וכמו השפעת הצדקה מעשיר לעני שמהות דבר נשפע ונמשך, וכמו המשכת המים ממקום למקום שנא' ע"ז ל' שפע וכמו שפע ימים, שפעת מים, הרי עצם מהות המים

נמשכים ממקום למקום כו', דהשפעה זו פועלת שינוי וחסרון בהמשפיע, וכמו המים הנמשכים ה"ה חסרים ממקום שנמשכו כו'. וכמו"כ בכחות הנפש וכמו בכח הזריקה כשזורק אבן למע' הרי נבדל ונפרש ממהות כח היד המתלבש בהאבן ונושאו למע', דהרי הזריקה היא לאחר שיוצא האבן מן היד, הרי נבדל ונפרש בזה ממהות כח היד על האבן שמקיפו (וואס נעמט עם ארום) מכל צד, שעי"ז הוא נושא למע', וכשנכלה הכח ה"ה נופל למטה, דכח זה הוא בבחי' התלבשות הן מצד הזורק והן מצד הדבר הנזרק, דהרי הזורק נתפס בהזריקה בזה שצריך לזרוק שלא תהי' הזריקה מעצמה, וגם שבשעה שזורק את האבן אינו יכול לעשות דבר אחר, וכן הפעולה בהדבר הנזרק הוא בדרך התלבשות בו, שהרי פועל בו התחדשות, והוא שילך האבן למע' היפך טבעו דטבע האבן הוא לירד למטה, ובכדי לפעול התחדשות א"א להיות בדרך ממילא כ"א בהתלבשות דוקא. דעד"ז הוא למע' ההפרש בין עו"ע ליש מאין, דבעו"ע יש אופן שמהתפשטות העילה בא העלול בדרך ממילא (וכמו האי חכמתא אתפשטת ואפיק מינה בינה כו', וי"ל דלמע' כן הוא במוחין ומדות גם בחיצוניות שלהם כו', ובאדם למטה בבחי' הפנימיות שלהם כו'), וכמו במוחין ומדות בבחי' הפנימיות והגדלות