פח

שהרצון הוא בבחי' גילוי מן העצם והוא בבחי' אין בעצם כו'. ובזה יובן איך שענין אין עוד הוא במציאות היש דוקא, דהתהוות היש הוא מבחי' הרצון כמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה, והרצון הוא בחי' אין, ובפעולתו הוא ג"כ שלא נעשה מציאות דבר בפ"ע, וע"כ כשמסתלק הרצון מתבטל הפעולה לגמרי, וא"כ גם בעת היותו הרי באמת הוא בחי' אין ממש, לא בבחי' מציאות דבר כלל כו'. ובמ"א מבו' דלהיות שההתהוות הוא מעצמות א"ס, דהוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש מאין ואפס המוחלט כו', וע"כ כמו שהעצמות הוא נמצא בבחי' בלתי מציאות נמצא, כמו"כ ההתהוות הוא בחי' מציאות שבאמת אינו בבחי' מציאות כלל כו'.

קיצור. וביאור הענין דהנה אוא"ס הסובב הגם דאת השוה"א אני מלא ה"ה קדוש ומובדל, ויובן עד"מ הרצון שמובדל מכל הכחות שהן בבחי' מציאות חוץ לעצמות הנפש, והוא שהנפש משכלת בכח השכל ומתעורר בכח המדות, ובפעולתן הוא שנעשה דבר כמו השכלה או הטבה, וע"כ גם כשמסתלק הכח נשארה הפעולה, אבל הרצון הוא רק הטיית הנפש, והוא אין בעצם, וע"כ כשמסתלק הנפש לא נשאר מאומה, ולמעלה הוא דמאו"פ נשאר גם כשמסתלק וכמו הספיחים, אבל אם הי' מסתלק ח"ו הרצון מהעולמות הי' אין ואפס, ולכן בר"ה הסילוק רק בפנימיות.

נו"ן) וזהו שהרצון אינו בא בבחי' התלבשות בכלים והיינו שלא יש כלי מיוחדת באיברי הגוף ששם מתלבש הרצון, כמו כל הכחות שיש להם כלים מיוחדים כמו אור השכל שחומר המוח הוא כלי לאור השכל שנתפס ונתלבש בו כו' וכמשנת"ל פ"ב, משא"כ הרצון אין לו כלי מיוחדת כו'. והראי' שהרי הרצון פועל בכל האיברים גם באיברים החיצונים תומ"י בלי שום שהיית זמן, וכמו כשעולה ברצונו לנענע רגלו או לפשוט ידו ה"ה עושה מיד, ואם הי' להרצון כלי מיוחדת והיינו שהי' בבחי' התלבשות בהכרח הי' צ"ל שהיות זמן בפעולתו בשארי האיברים והכחות. וכמו השכל שנמשך ג"כ בכל הכחות גם בכח התנועה שביד ובכח ההילוך שברגל כו', אך לפי שהוא כח שבבחי' תפיסא והתלבשות הרי גם פעולתו היא בבחי' התלבשות, וע"כ בהכרח שיהי' בזה שהיית זמן, הן מצד השכל גופא צ"ל שהיית זמן דהיינו השערה בשכל באיזה אופן יהי' המשכת אור השכל בהאבר והכח הפרטי ההוא, וגם בהכח הפרטי שנמשך שם השכל צ"ל הכנה שיקבל את ההארה השכלית, להיות שבא בו בבחי' אור פנימי וממילא בהכרח שיהי' בו הכנה והוא

שיהי' כלי לקבל כו', והו"ע האולפנא והלימוד שהשכל מלמד את הכח ההוא להיות כלי לקבל אור השכל כו'. וכמו במלאכת הציור הרי יש בזה לימוד בעשיית הקוין וכה"ג, לבד ההשכלה בגוף ענין הציור בהדבר היוצא ממנו, שגם מי שיש לו חוש בציור צריך לימוד בזה, ויש בזה השערת השכל איך שיהי' תנועת היד, וגם הכנה בכח התנועה איך להתנענע כפי השערת השכל כו', דכ"ז צריך שהיות זמן ואימון ידיו ורגילות כו'. וכמו בכל משפיע ומקבל צריך להיות השערה בהמשפיע איך להשפיע שיהי' לפ"ע המקבל, וצ"ל הכנה בהמקבל שיוכל לקבל את השכל, וג"ז הוא מן המשפיע שהמשפיע מלמד את המקבל איך לקבל דבר שכל (ווי צוא נעמען א ענין), גם יש בזה סדר והדרגה דמתחלה מלמד אותו שכל הנמוך במדרי' והולך מן הנמוך אל הגבוה כו'. וכמו"כ הגדלת האדם בשכל ומדות שבא במשך השנים וכמו ימים ידברו ורוב שנים כו', ותכלית ההגדלה הוא בעשרים שנה כו' כנודע, וכן המשכת המוחין במדות