פב

למדות כו', מ"מ גם הם רק לצורך העולמו' כו'. וי"ל דע"י חו"ב דוקא המדות הן בבחי' אור פנימי דלולא בחי' חו"ב היו המדות בבחי' אור מקיף וכמו המדות שלמע' מהשכל כו', ובכדי שיהי' אור פנימי, הוא ע"י המוחין דוקא, שהמוחין הן בעצם בחי' פנימי ועושין ג"כ בהמדות שיהיו בבחי' אור פנימי כו' (ומ"ש במ"א דעיקר הפנימי הן המדות והמוחין הן בבחי' מקיף עדיין כו', הנה שם הכוונה בענין התפיסא וההתלבשות (שז"ע פנימי כו'), דבמדות ה"ה נתפס בהדבר משא"כ במוחין אינו נתפס כ"כ, ולכן במדות אינו יכול לסבול הדבר השנאוי מפני שע"י המדות ה"ה נתפס בהדבר וע"כ לא יוכל לקבל דבר ההפכי ונגדי השנאוי איליו, ובמוחין לפי שאינו בבחי' תפיסא כ"כ יכול לסבול דבר השנאוי כו' וכמ"ש במ"א. וכמו שהתפיסא בכלים הוא במדות דוקא ובמוחין אינו כ"כ בבחי' תפיסא בכלים כנודע, והלא כל ענין ההשגה היא תפיסא בכלי דוקא רק שהכלים אינם כאלו להיות בבחי' תפיסא ממש כו'. וכמו"כ הוא בכללות שהמוחין אינם בבחי' תפיסא כ"כ בהדבר שיודע ומשיג, ובמדות הוא בבחי' תפיסא כו'. אבל באמיתת

ענין פנימי ומקיף הנה המוחין הן בבחי' פנימי בעצם והמדות אינם בבחי' פנימי בעצם, ועמשית"ל פ' שהמדות הן בחי' הרצון בשרשן כו', רק שע"י המוחין נעשים בבחי' פנימי כו'), ולהיות שהכוונה הוא להיות בחי' או"פ ע"כ צ"ל בחי' חו"ב כו'. ולפי"ז מה שחו"ב הן לצורך העולמות היינו בשביל המדות שיהיו בבחי' או"פ לא שהחו"ב עצמן הן לצורך העולמות, ומהפרד"ס משמע דחו"ב עצמן הן לצורך העולמות. וע"כ י"ל דהנה ידוע דענין האצי' הוא שיהי' גילוי אלקות בעולם, דלולא האצי' לא הי' התגלות אלקות כלל, שהרי המדרי' שלמע' מאצי' ה"ה בבחי' סתימות והעלם לגמרי כו' (וההתהוות דעולמות הי' לא בבחי' גילוי אור כו'), וע"ז הוא התהוות האצי' להיות בחי' גילוי אור בעולמות והיינו שיהיו כחות אלקיים בעולמות כו'. אמנם בזה יש ב' ענינים התפעלות אלקי והשגה אלקית, דמהמדות העליונות נמצא התפעלות אלקי בעולם, ומחו"ב נמצא השגת אלקי כו'. וזהו שחו"ב הן לצורך העולמות (הגם ששייכים גם אם לא היו העולמות כו'), בכדי שיהי' ידיעה והשגה אלקית בעולמות כו' וכמשנת"ל פ"ו. וכ'

הפרד"ס שם וז"ל כי קודם התפשטות המדות הי' מתחכם בעצמותו וחכמתו בהשגת עצמותו כי הוא וחכמתו הכל עצם א' עכ"ל, ונר' הכוונה על חו"ב הכלולים בא"ס ב"ה, וי"ל דהו"ע ידיעת עצמו וכמ"ש באגה"ק דבידיעת עצמו יודע את התורה כו', ומבו' במ"א שזהו עד"מ כמו המח' ודיבור דענין הדיבור הוא רק בשביל הזולת, משא"כ המח' היא לגלות העלם העצמי לגבי עצמו כו'. וכמו"כ הוא הדוגמא בענין ז"ת וג"ר דז"ת הן בשביל העולמות וג"ר הן מה שבידיעת עצמו יודע שהו"ע לגלות העלם העצמי לעצמו כבי', ועמ"ש בהוספות לקו"ת ד"ה להבין מ"ש באוצ"ח ספ"ג בענין מח' ודיבור שהכל לעצמו, רק שהדיבור הוא לעצמו בשביל הזולת וכמו אמרה ד"פ בינו לבין עצמו, והמח' הוא הגילוי לעצמו כו'. ומ"מ גם בחי' ידיעת עצמו היא בשביל ההשתל'. דהנה לכאו' א"מ מאחר שזהו רק לגלות העלם העצמי לגבי עצמו א"כ לאיזה צורך נאצל דהרי לעצמותו ית' ידוע גם קודם שנאצל כו'. אך הענין הוא דבכדי שיהי' מציאות בחי' חכ' שגם זולתו יוכל להבינה, הי' צ"ל נאצל תחלה מציאות שם חכ' שעדיין אינו שייך כלל לגילוי

הזולת, רק מה שבידיעת עצמו יודע את התורה, דע"י שנמצא ש' חכ' נתהווה אח"כ בחי' החכ' דאצי', שהו"ע בחי' חכ' דתורה כמו שהוא למע' עדיין ושאינה