סז

הדבר. וכבר נת"ל פרק הנ"ל דעיקר ענין המדות הוא הרגש עצמי והיינו מה שלו טוב, וכאן שההתפעלות היא רק על טוב הדבר בעצם אין זה מדות ממש, וגם ההתפעלות היא בהעלם מצד שמאיר עדיין ההשגה שמשיג בעצם הענין (עם היות שאינו כמו שהוא בעת ההשגה ממש כו'). וע"כ זהו רק מדות שבמוחין כו', ומ"מ ה"ז מקור למדות שבלב, כי ההתפעלות מה שמתפעל במוחו ה"ז במורגש עכ"פ רק שהוא בדקות וממנו בא בחי' המורגש שבלב בהתפעלות מורגשת דמדות כו'. וגם ענין ההרגש בהטוב שבהענין ה"ז מקור שממנו בא ההרגש איך שהדבר טוב לו כו', כי במוחין בעצם בעת שהוא טרוד ומתעסק בהשגת הענין אינו שייך אל ההרגש דהטוב והעילוי של הענין, וכאשר נכנס ומתקשר בעומק הענין ביותר (ובפרט כאשר ההשגה היא בעצם הענין האלקי כו') בא ממילא בחי' היוקר והעילוי דאלקות, וכמו לאסתכלא ביקרא דמלכא כו', אמנם אין זה במורגש ולא דבר בפ"ע מן ההשגה, רק שבהשגת הענין ודוקא כשנכנס בעומק הענין ביותר, מאיר במוחו היוקר והעילוי דאלקות שנפשו מתדבקת בזה בבחי' דביקות עצמי, והו"ע אהבה בתענוגים

להתענג על ה' כו'. אבל הרגש הטוב דהענין האלקי ה"ז דבר בפ"ע מן ההשגה (רק שמאיר בזה עדיין ההשגה, אבל הוא מרחוק כו') ובא במורגש במוחו כו', ולכן ה"ז בא בבחי' התפעלות במוחו עכ"פ מה שמתפעל על טוב הדבר כו' (דבאהב"ת הנ"ל אין זה בבחי' התפעלות כלל כ"א בבחי' דביקות כידוע), והרגש הטוב זהו מקור לההרגש דקרבת אלקים לי טוב כו', והיינו שמהרגש טוב הדבר בא ההרגש איך שהדבר לו טוב (כי בד"כ הוא בא לענין המורגש כו'), ומההתפעלות שכלי בא ההתפעלות מורגשת כו'. וענין דעו"ע בזה הוא שבהתבוננות והשגת השכל נמצאים מדות והו"ע מורגש הנ"ל, והיינו הרגש טוב הדבר וההתפעלות שמתפעל ע"ז, שאין זה מהות המוחין בעצם כ"א מהות המדות כנ"ל. והוא התכללות העלול בתוך העילה שהוא בדקות עדיין ואח"כ נולד העלול בהתגלות במציאות מורגשת כו'. דשכל ומדות הן מהותים נבדלים בעצם רק ששניהם מהותים רוחניים וכלולים זב"ז ונולדים ומשתלשלים זמ"ז כו'. ומאחר שהעלול הוא מהות אחר מהעילה ממילא מה שהעילה כוללת את העלול ה"ז רק בבחי' החיצוניות וההתפשטות שלו לבד כו'

(וכ"ה גם בחו"ב דבינה היא מהות נבדל מן החכ' ומשתלשל מהתפשטות החכ' וכמא' האדר"ז האי חכמה אתפשט ואפיק מיני' בינה כו' וכמ"ש במ"א). ובמ"א מבואר דהמדות שבמוחין הן כמהות מוחין עדיין, והיינו דההתפעלות שכלי להיות שזהו ההתפעלות על הטוב דהדבר עצמו ה"ז בכלל מוחין עדיין כו', והולדת המדות שבלב הוא שנמשך הארה מהמוחין להיות הולדת המדות כו', ובאופן הזה י"ל שהעלול הוא הארת העילה כו'.

קיצור. דהנה חכ' תופס עצם הדבר ובינה תופסת המציאות, ולכן מוחין דאבא למע' מהשתל' כי עו"ע שייך רק בבחי' המציאות (דהיינו בהארה) לא בעצמי, ויבאר ב' אופנים בעו"ע הא' שהעלול הוא מהות אחר ונמצא כלול בהעילה, וכמו הרגש טוב הדבר במוחו, הו"ע מדות שבשכל (דבמוחין ה"ז בא בדרך ממילא לא במורגש, ובבחי' דביקות), וזה מקור לההרגש דלו טוב שבלב, ובא מחיצוניות השכל.